תלייה להיתר ולימוד זכות / רפי זברגר

זבחים עג ע''ב - עד ע''א

הקדמה

בסוף דף ע''ג אמר רבא: השתא דאמרי רבנן לא נקריב אי נקריב לא מרצי.
לאחר שלמדנו במשנה הפותחת את הפרק כי תערובות של קרבנות כשרים עם קרבן פסול (אחד מחמשת חטאות מתות, שור הנסקל), הרי שכל הקרבנות אסורים להקרבה, מוסיף רבא ואומר כי גם אם הקריבו הכהן קרבנות מתוך תערובת זו, לא יוצאים ידי חובת הקרבן. 
 

הנושא

רב הונא מקשה על רבא ממשנה במסכת קינין (א', ב'):
חטאת שנתערבה בעולה ועולה שנתערבה בחטאת אפי' אחת בריבוא ימותו כולן. במה דברים אמורים בכהן נמלך, אבל בכהן שאין נמלך - עשאן למעלה מחצה כשר ומחצה פסול, למטה - מחצה כשר ומחצה פסול, אחת למטה ואחת למעלה - שניהן פסולות, שאני אומר חטאת קריבה למעלה ועולה קריבה למטה.
אם הייתה תערובת בין חטאת העוף ועולת העוף אפילו ביחס של אחד לעשרת אלפים, קובעת המשנה: כולן ימותו.
ממשיכה המשנה ודנה במקרה והכהן לא שאל והקריב את העופות, ומחלקת המשנה לשלושה מקרים שונים:
1. אם עשה את כל העופות למעלה מחוט הסיקרא כדין עולות – כל העולות כשרות והחטאות פסולות.
2. אם עשה את כולן למטה מחוט הסיקרא כדין חטאות – כל החטאות כשרות והעולות פסולות.
3. אם עשה חצי למעלה וחצי למטה – כולן פסולות, שהרי יכול להיות שאת העולות עשה דווקא למטה, שלא כדינן, ואת החטאות עשה דווקא למעלה שלא כדינן, לכן כולן פסולות.
בכל מקרה אנו למדים ממשנה זו, שלא כמו רבא, שהרי המשנה מכשירה חלק מן הפסולים, ורבא אמר שאם הקריב פסולין לא עולים לשם קרבן, ולא יוצאים ידי חובה.
מתרצת הגמרא: אלא הא כמאן דאמר בעלי חיים נדחין, הא כמאן דאמר בעלי חיים אינן נידחין.
ישנה מחלוקת אם בעלי חיים נדחו מלהקריבן כקרבן, האם יכולים לחזור ולהיות כשרים, או לא. אומר רבא לרב הונא, אני סובר ''בעלי חיים נדחין'' ולכן, אם הקריבו לאחר פסילתן לא עולה לשם חובה, והמשנה סוברת ''אין בעלי חיים נדחין''.
ממשיכה הגמרא להקשות על תירוץ זה:
הרי שחוטין, דלכולי עלמא נידחין, תנן: רבי אליעזר אומר אם קרב הראש של אחד מהן יקרבו כל הראשים.
למרות שהזכרנו מחלוקת האם בעלי חיים נדחין או לא, יש לכאורה הסכמה בין כולם, שאם נשחט ''קרבן דחוי'' הרי הוא נשאר דחוי לעולם. למרות זאת, למדנו במשנה במסכת שלנו (ע''ז:) לגבי עולת בעלת מום שהתערבה עם עולות אחרות שכולם פסולות, בכל אופן פסק שם רבי אליעזר במקרה שהכהן לא שאל את החכמים, והקריב ראש עולה אחת למזבח, מותר להקריב את שאר ראשי העולות האחרות, כיוון שאנו ''תולים'' ואומרים, כי הראש המוקרב היה של העולה בעלת מום, ולכן מותר לכתחילה להקריב את שאר ראשי העולות. שוב, זהו דין הנוגד את דינו של רבא, שהרי לכתחילה היו כל העולות פסולות, ובכל אופן בדיעבד אנו מכשירים את הקרבנות.
מתרצים: הוא דאמר כחנן המצרי דתניא: חנן המצרי אומר אפילו דם בכוס מביא חבירו ומזווג לו.
ישנה שיטה של חנן המצרי, הסובר כי גם בהמה שחוטה אינה דחויה (בניגוד להנחת היסוד אשר עמדה ביסוד הקושיא), ולכן ניתן לומר כי רבי אליעזר סובר כמו חנן המצרי, שגם בהמה שחוטה אינה נדחית, בניגוד לרבא הסובר כאמור, כי בעלי חיין נדחין, ואין להכשיר קרבן פסול גם לא בדיעבד.
נצטט עוד מימרא של רב נחמן בשם רב, העוסק בדיני תערובת של עבודה זרה, אשר גם עליו מקשים מדין המשנה שלנו:
אמר רב נחמן אמר רבה בר אבוה אמר רב: טבעת של עבודת כוכבים שנתערבה במאה טבעות ונפלה אחת מהם לים הגדול - הותרו כולן, דאמרינן: הך דנפל היינו דאיסורא.
אם טבעת שעבדו אותה לעבודה זרה שהתערבבה עם מאה טבעות כשירות, ומתוך התערובת נפלה טבעת אחת לים, אנו תולים שהטבעת האסורה נפלה לים ומתירים את כל שאר הטבעות. שוב קשה לרבא, שהרי לפני שהטבעת נפלה לים, כל הטבעות היו אסורות, שהיא אינה בטילה ברוב, מכיוון ש''דבר שבמניין'' שאינו בטל, ולאחר מכן, אנו מכשירים שוב את כל שאר הטבעות, בניגוד לדעתו של רבא.
 

מהו המסר?

למדנו היום שתי הלכות ''באותו סגנון''.
1. דעתו של רבי אליעזר במשנה להלן, בנושא תערובת של עולה בעלת מום בעולות אחרות. הוא פסק שאם הכהן הקריב ''ראש'' אחד, הרי אנו ''תולים'' ואומרים כי זהו ראשו של קרבן בעל המום, ושאר הקרבנות מותרים להקרבה.
2. דעתו של רב נחמן בשם רב לגבי תערובת של עבודה זרה. גם שם פסק רב נחמן, כי אם נפלה טבעת אחת לים, אנו ''תולים'' ואומרים כי טבעת האיסור של עבודה זרה נפלה לים, וכל השאר מותרות.
יש לציין ששני הדינים הם דרבנן ולכן אנו ''מרשים לעצמנו'' לתלות שהאיסור ''נעלם'' ונשארו מרכיבי ההיתר.
בכל מקרה אנו לומדים מהלכות אלו דין ''תלייה'', שבבסיסה עומד העיקרון והכמיהה של ''מציאת היתר'' בכל דרך אפשרית. גם אם הסיכוי שהראש של הקרבן הנקרב, בדעתו של רבי אליעזר קטנה, כמו גם הסיכוי של הטבעת אשר נפלה לים, בפסיקתו של רב נחמן, היא הטבעת של העבודה זרה, סיכוי קטן, גם אז, אנו ''תולים'' ואומרים, שהאיסור נפל והלך לו, ואנו נשארנו עם ההיתר.
עיקרון זה של ''תליה'' דומה לעיקרון של ''לימוד זכות''. כשם שבלימוד זכות, אנו ''מחפשים בנרות'' לתת הסבר למעשה של הזולת המלמד עליו זכות, למרות שעל פניו נראה כי עשה מעשה שלא ייעשה, כך גם בנושא תערובות שלמדנו לעיל.
מתוך כמיהת הגמרא לבצע דין ''תליה'', נלמד כל אחד ואחד מאתנו ומילדינו, לשאוף עד כמה שניתן ללמד זכות על הזולת, למרות שלא תמיד לימוד זכות הינה "סבירה והגיונית".


המאמר לע''נ  אבי מורי: ר' שמואל ב''ר יוסף, אמי מורתי: שולמית ב''ר יעקב, וחמי: ר' משה ב''ר ישראל פישל ז''ל
תגובות תתקבלנה בברכה ל: [email protected]