סקר
באיזה סבב של "דף יומי" אתה?
ראשון
שני
שלישי
רביעי ומעלה


 

הבלגה מכוונת / רפי זברגר

זבחים עג ע"א-ע''ב

 

הקדמה

אנו שבים וחוזרים לדין הראשון אשר למדנו במשנה הראשונה בפרק: כל הזבחים שנתערבו בחטאות המתות או בשור הנסקל, אפילו אחת בריבוא ימותו כולן. הסברנו בגמרא, כי מדובר על הרבה קרבנות כשרים, שנתערבו בבהמה אחת הפסולה לקרבן (אחד מחמש חטאות מתות (חטאת שמתו בעליה, ולד חטאת..) או שור הנסקל ועוד) – הבהמה הפסולה פוסלת את כול שאר הבהמות, וכולן חייבות למות.
 

הנושא

שואלת על כך הגמרא: ונמשוך ונקרב חד מינייהו ונימא כל דפריש מרובא פריש?
מדוע אסרנו את כל הקרבנות, אם אחד מהם היה פסול (חטאת המתה או שור נסקל וכדו'), והרי יש לנו ''פתרון'' לבעיה. אפשר להוציא אחד מן הקרבנות הללו מחוץ ל''תערובת'' של הקרבנות, ואז ניתן להפעיל את הכלל הידוע ''כל דפריש מרובה פריש'', כלומר אם אנו מסתפקים במשהו אם הוא כשר או לא, ואנו מוצאים אותו מחוץ לתערובת (''פרש'' מן התערובות) אנו דנים אותו לפי רוב מרכיבי התערובת. אם הרוב הם כשרים, גם נדון את ה''פורש'' ככשר, ואם הרוב פסולים נדון אותו כ''פסול''. אם כן, שואלת הגמרא, במקרה שלנו, הרי העמדנו את המשנה שהרוב כשרים, ואז אם נפריש בהמה אחת החוצה, נוכל לדון אותה לפי רוב הבהמות ולהכשירה?
מקשה מיד הגמרא על השאלה: נמשוך? הוה לה קבוע, כל קבוע כמחצה על מחצה דמי.
אם אנחנו נוציא בעצמנו את אחת הבהמות מתוך התערובת, הרי שבזמן שהוצאנו אותה היא נחשבת כ''קבוע''. כלומר, היא עדיין במקומה עומדת, ואז יש לנו כלל אחר הקובע ''כל הקבוע כמחצה על מחצה דמי''. משמעות כלל זה, כי גם אם רוב מרכיבי התערובת כשרים, כאשר הם במקומם הקבוע, אנו דנים כל אחד מן המרכיבים כ''ספק השקול'', והוא סיכוי שווה של כשר ופוסל, סיכוי של חמישים אחוז כשר וחמישים וז פסול, ולכן אין אפשרות להכשירו לפי רוב. 
אם כן, לא יעזור לנו שנוציא את הבהמה החוצה, שכן, בשעת ההוצאה, דינה כ''קבוע'' ואינה ניתרת לפי רוב?
אלא מתקנת הגמרא את השאלה: אלא ניכבשינהו אחדניידי, ונימא כל דפריש מרובא פריש.
לא
נוציא את הבהמה בידיים, אלא ''נגרום'' להם לזוז, ואז נוכל לדון על כל בהמה כאילו היא פרשה, שהרי כל בהמה ''הלכה לה לדרכה'' , ובכך נוכל לחזור והפעיל את הכלל הראשון "כל דפריש מרובא פריש"?
רבא מנסה לענות תשובה שיש כאן משום גזירה שמא יבאו עשרה כהנים בבת אחת ויקרבו.
משום חשש זה שמא יבואו עשרה כוהנים בבת אחת ויקריבו את כל הקרבנות כולם, או אז, בוודאי יש לנו קרבן אחד פסול, משום גזירה זו אסרו את האפשרות של ניכבשינהו דניידי. 
הגמרא דוחה תשובה זו, ולאחר מכן רבא מתרץ תירוץ נוסף: אלא אמר רבא משום קבוע.
אמנם, אם ''יגרמו לבהמות'' לזוז ואז תפרוש כל בהמה לעצמה, באמת נדון את המקרה לפי הכלל ''כל דפריש מרובה פריש'' אבל אנו גוזרים גזירה אחרת, שמא יבואו לקחת את הבהמות בשלב שהם עדיין ''קבועים במקומם'', או אז יש לדון אותם לפי הכלל של ''כל הקבוע כמחצה על מחצה דמי'', אבל יחשבו כי כבר פרשו וידונו אותם לפי הרוב, בגלל חשש זה אנו גוזרים ולא פוסקים במשנה ופוסלים את כל הבהמות. 
שואלים כאן מספר ראשונים, מהי אותה גזירה עליה מדבר רבא? והרי בכל מקרה של ''פריש'', בבסיסו הוא היה קבוע ופרש, ובכל אופן אנו לא גוזרים וחוששים שמא ייקח מן הקבוע, ויחשוב כאילו לקח מן ה''פרוש'' כגזירת רבא כאן?
יש על כך מספר תשובות, אנו נתמקד בתשובת התוספות (ד''ה וניכבשינהו") והרא''ש: יש הבדל אם הפרישה מן הקביעות הייתה לפנינו או שמא לא. אם הפרישה הייתה לפנינו, או אז אין אנו אומרים "כל דפריש מרובה פריש'', אלא רק אם לא פרשו בפנינו. לכן, בשלב השאלה: ניכבשינהו דניידי אמרנו כי אנו חוששים שמא הפרישה לא בוצעה בפנינו ואז נוכל לומר ''כל דפריש מרובה פריש'', והתשובה בסוף של רבא אומרת כי אמנם מן דין יהיה מותר במקרה זה, אך אנו חוששים בגלל גזירתו. וחשש זה אנו חוששים רק במקרה של ''קבוע מדרבנן'', שהבהמות קבועות בקבוצת התערובת, אבל אין זה ''קבוע אמיתי'', כמו במקרה של עשר חנויות, המקרה הקלאסי של חתיכת איסור. שם יש עשר חנויות, כאשר תשע מהן כשירות ואחת מוכרת איסור. ב"קבוע דאורייתא" שכזה, כל ''קבוע'' הינו "קבוע בקרקע ולא זז", אנו לא חוששים לגזירת רבא, ואומרים שם בכל מקרה, אם האיסור פרש "כל דפריש מרובה פריש''. 
 

מהו המסר?

בתשובת התוספות והרא''ש למדנו בין היתר להבדיל בין אם ''הפרישה'' בוצעה לפנינו או שמא לא. אם לפנינו – אין אנו מתירים על פי הכלל של ''כל דפריש מרובה פריש'' כיוון שאנו ממש ראינו את הפרישה, ולכן אינה יוצאת מדין ''קבוע'' שהיה קודם לכן.
הבדלה זו בין אם ראינו מעשה או לא ראינו את המעשה, ניתן ליישם גם במקרים אחרים, הקשורים לחינוך ילדים ונוער.
יש מקרים בהם הילד עושה ''מעשה שלא ייעשה'' אשר מן הדין ראוי שנוכיח אותו ונעיר לו על כך, אך אם המעשה בוצע שלא בפנינו, לא תמיד נבחר להוכיח אותו על כך. לפעמים ''נעביר אותה'' ונבליג, שהרי לא תמיד המעשה כל כך חמור שדורש מאתנו התייחסות והוכחה. לפעמים אנו ''מעלימים עין'' ביודענו שכל אדם נכשל בדברים, וביודענו ש"ילד הוא ילד'', ומטבע הדברים הוא נוטה לעשות דברים שלא תמיד ''הולמים''.
במקרים אלו נבחר להבליג ולא לומר שום דבר, לתת למקרה הזה לעבור, ובתקווה לשיפור ותיקון בעתיד.


המאמר לע''נ  אבי מורי: ר' שמואל ב''ר יוסף, אמי מורתי: שולמית ב''ר יעקב, וחמי: ר' משה ב''ר ישראל פישל ז''ל
תגובות תתקבלנה בברכה ל: rafi.zeberger@gmail.com



עיצוב: אפרת נוילנדר | תיכנות: entry
© כל הזכויות שמורות לפורטל הדף היומי | אודות | צור קשר | הוספת תכנים | רשימת תפוצה | הקדשה | תרומות | תנאי שימוש באתר | מפת האתר