מחשבה מקורית וסתירתה / רפי זברגר

זבחים סט ע''א-ע''ב

הקדמה

משנה בדף שלנו עוסקת בדיני ''מליקת טריפה''. מה הדין אם לאחר מליקת הכהן נמצא טריפה בעוף. ברור לכולם כי לא ניתן להקריב עוף זה, וכן העוף אסור באכילה, שהרי מליקה מכשירה עופות רק אם אמנם הוקרבו על המזבח. השאלה הנידונה במשנה, האם המליקה מכשירה אותה מהדין הייחודי של טומאת בית הבליעה אשר חלה בנבלת עוף טהור, או שמא אין המליקה מכשירתה מדין זה, והעוף מטמא בבית הבליעה. 
מלק ונמצאת טריפה, ר' מאיר אומר: אינו מטמא בבית הבליעה, רבי יהודה: אומר מטמא.
רבי מאיר ורבי יהודה חולקים בשאלה הנידונה, רבי מאיר פוסק כי המליקה ''מכשירה'' את העוף מלקבל טומאת בית הבליעה ורבי יהודה לא סובר כך, אלא עוף זה מטמא בבית הבליעה. המשנה ממשיכה מיד בהסבר דעתו של רבי מאיר המורכבת משני שלבים:
1. קל וחומר: אם נבלת בהמה שמטמאה במגע ובמשא - שחיטתה מטהרת טריפתה מטומאתה, נבלת העוף שאינו מטמא במגע ובמשא, אינו דין שתהא שחיטתו מטהרת טרפתו מטומאתו. 
אם בהמה החמורה, אשר נבלתה מטמאתה במגע ובמשא, בכל אופן השחיטה שלה מטהרת מטומאה, למרות שהיא טריפה, נבלת העוף שהוא קל יותר, שהרי מטמא רק בבית הבליעה, אך לא במגע ובמשא, בוודאי ששחיטתה (מחוץ לבית המקדש) תטהר אותה מטריפתה. 
2. מה מצינו בשחיטתו שהיא מכשרתה לאכילה ומטהרת טריפתו מטומאתו, אף מליקתו שהיא מכשרתו באכילה תטהר טריפתו מידי טומאתו. 
שלב שני של הוכחת רבי מאיר היא ''במה מצינו'' שעושה בין שחיטה למליקה. אם שחיטת העוף מטהרת מטריפה, גם מליקה תטהר מטריפה, והעוף לא יטמא בטומאת בית הבליעה. שהרי גם שחיטה וגם מליקה ''מכשירים'' לאכילה: שחיטה ''מכשירה'' את העוף מחוץ לבית המקדש, ומליקה ''מכשירה'' את העוף בתוככי בית המקדש. 
המשנה מסיימת בדעה שלישית של רבי יוסי: רבי יוסי אומר דיה כנבלת בהמה שחיטתה מטהרתה ולא מליקתה.
.רבי יוסי מחלק בין שחיטת בהמה למליקת העוף. להלן סיכום שלושת הדעות במשנה:
• רבי מאיר – גם שחיטת בהמה וגם מליקת עוף מטהרת מטומאה (בהמה – מטומאת מגע ומשא, עוף – מטומאת בית הבליעה). 
• רבי יהודה – גם שחיטת בהמה וגם מליקת עוף אינה מטהרת מטומאה.
• רבי יוסי – שחיטת בהמה מטהרת מטומאת מגע ומשא, אך מליקת עוף אינה מטהרת מטומאת בית הבליעה.
 

הנושא

כיצד רבי מאיר יכול לבצע את השלב השני של ''במה מצינו'' אשר למדנו במשנה. הרי יש לנו כלל של ''דיו לבא מן הדין להיות כנידון''. כלומר, אם לומדים בקל וחומר, כמו שלמד רבי מאיר בשלב ראשון של ההוכחה, שחיטה העוף ''הקל'', משחיטת בהמה ''החמורה''. איך ייתכן ללמוד אחר כך עוד דין שיקל יותר על העוף, והרי לא ייתכן שהדבר הלמד (העוף) יהיה יותר קל מן המלמד (בהמה)? מה שלמדנו מהחמור בקל וחומר זה מה שניתן ללמוד ולא יותר מכך. 
הגמרא מוכיחה בהמשך מעונשה של מרים כי הכלל של ''דיו לבא מן הדין להיות כנידון'' הוא כלל דאורייתא, ולכן לא ייתכן שרמי מאיר יחלוק על כלל זה. 
לכן: אמר רבי יוסי ברבי אבין: רבי מאיר קרא אשכח וקדרש.
רבי מאיר לא למד את דינו מקל וחומר, אלא 'מצא פסוק'' וממנו דרש ולמד את דינו. הפסוק הוא בספק ויקרא (י''א, מ''ו): 
זֹאת תּוֹרַת הַבְּהֵמָה וְהָעוֹף. הפסוק משווה בין בהמה לעוף ועתה דן רבי מאיר למה יש להשוותם, לאור הדינים שהכרנו כבר לעיל. שני ניסיונות של השוואה נדחים: 
1. בהמה מטמאה במגע ובמשא, עוף אינו מטמא במגע ובמשא 
2. עוף מטמא בגדים אבית הבליעה, בהמה אינה מטמאה בגדים אבית הבליעה
אלא מסיקה הגמרא בשיטת רבי מאיר: אלא לומר לך: מה בהמה דבר שמכשירה לאכילה - מטהר טריפתה מטומאתה, אף עוף דבר שמכשיר באכילה - מטהר טריפתו מטומאתו.
זהו מקור דינו של רבי מאיר, אשר הכשיר במשנה את מליקת עוף טריפה. 
 

מהו המסר?

תשובת רבי יוסי בן רבי אבין משאירה לנו טעם של שאלה על המשנה. הרי למדנו במפורש, הסבר ארוך המורכב משני שלבים של שיטת רבי מאיר, והנה אנו מגיעים לגמרא, ומכוח שאלה שבאמת נראית שאלה טובה מאוד, משנים את ההסבר ומוצאים מקור אחר לגמרי. מה קרה כאן? אפשר לשאול אחרת: וכי רבי יהודה הנשיא, בכותבו את המשנה, לא היה מודע לכלל של ''דיו לבא מן הדין להיות כנידון'' שבעטיו של כלל זה הגענו להסבר שונה בשיטת רבי מאיר?
ניתן לתרץ שאלה זו במספר כיוונים:
1. אולי "בעל המשנה", חשב ששני השלבים אשר למדנו במשנה לא סותרים ממש את הכלל של ''דיו'', כיוון שבעצם בשלב השני של הלימוד, אנו לא משנים את ''הדבר הלמד'' שהוא שחיטת עופות של טריפה, אלא מוסיפים ומלמדים ממנו לדבר אחר של מליקת עוף טריפה שזהו מצב חדש.
2. ניתן אולי לומר, שבאמת ''בעל המשנה'' רק רצה לחדד אותנו ולהביא אותנו להסבר אחר, והוא באמת היה מודע לתשובה הנכונה, ולמקור הנוסף. מבחינה לימודית ודידקטית, בעל המשנה ביקש מאתנו, לראות וללמוד את האפשרות התיאורטית הבנויה לתלפיות (שני שלבים שאחד מהווה נדבך לשני) כדי ''לחנכנו לחשיבה מקורית''.
יהי רצון שאנו כמחנכים, יסתייע בידינו גם לגרות את ילדינו ותלמידנו לחשוב מחשבות מקוריות, להגיע להסברים יפים, ולאחר מכן להיות מספיק פתוחים לבחון באופן אמיתי וכן, האם אמנם המסקנה אכן, תואמת לכל שאר כללי הפסיקה, ואם אמנם ''גילינו'' שיש סתירה לכלל זה או אחר, להיות פתוחים לשמוע הסברים אחרים בכיוונים שונים.


המאמר לע''נ  אבי מורי: ר' שמואל ב''ר יוסף, אמי מורתי: שולמית ב''ר יעקב, וחמי: ר' משה ב''ר ישראל פישל ז''ל
תגובות תתקבלנה בברכה ל: [email protected]