הרב יוסף שמשי, מחבר תוכנת "גמראור"
עקרונות בכללי הגמרא ובלשונה
 

קרא אשכח

[תנאים ואמוראים; כללי פסיקה; מונחי מפתח]

זבחים סט ע"ב

א"ר יוסי ברבי אבין, רבי מאיר קרא אשכח וקדרש: +ויקרא יא+ זאת תורת הבהמה והעוף. וכי באיזו תורה שוותה בהמה לעוף ועוף לבהמה? בהמה מטמאה במגע ובמשא, עוף אינו מטמא במגע ובמשא! עוף מטמא בגדים אבית הבליעה, בהמה אינה מטמאה בגדים אבית הבליעה! אלא לומר לך: מה בהמה - דבר שמכשירה לאכילה מטהר טריפתה מטומאתה, אף עוף - דבר שמכשיר באכילה מטהר טריפתו מטומאתו.
ורבי יהודה מאי טעמא? קרא אשכח וקדרש: נבלה טריפה

1.
הגמרא אומרת "קרא אשכח וקדרש" גם ביחס לרבי מאיר וגם ביחס לרבי יהודה.

2.
לגבי משמעות הביטוי הנ"ל אומר ה"יד מלאכי", כללי התלמוד כלל תקלא:

קרא אשכח ודרש, היכא דאיתיה לשון זה בגמרא נראה מתוך דברי הלחם משנה בפ"ד מהלכות תלמוד תורה דהכוונה היא כאילו יאמר לגרמיה הוא דעבד כלומר סברתו של ר' פלוני היא זאת ואנן לא ס"ל הכי דכבר חלקו עליו ולהכי לא פסק הרמב"ם כאותו פלוני וכ"כ הש"ך בי"ד סי' רמ"ו ס"ק ח' בשם אביו ואחריו נמשך הר"ב שער יוסף על הוריות בדף ק"ה רע"ב

יש פוסקים, שסוברים שמשמעות הביטוי היא, שאין הלכה כאותו חכם.

3.
והוא חולק, ומביא דוגמאות שבהם הלכה נפסקה כאותו חכם שעליו נאמר "קרא אשכח":

ולי אני המך לא נהירא דהא אשכחן בפרק החליל [סוכה דף נ"ב ב'] דקאמר קרא אשכחו ודרוש גבי התקינו שיהו נשים יושבות מלמעלה ואנשים מלמטה ופסק כן הרמב"ם ז"ל בסוף פ"ה מהלכות סוכה
והכי נמי אמרינן בסוף פרק המוכר את הבית [בבא בתרא דף ע"ב ב'] קרא אשכחן ודרוש א"כ לכתוב קרא ואם את שדה מקנתו אשר לא אחוזתו וכו' גבי לוקח שדה מאביו והקדישה ואח"כ מת אביו מנין שתהא לפניו כשדה אחוזה ופסקו הרמב"ם בסוף פ"ד מהלכות ערכין וחרמין יע"ש
וכן בהמוכר את הספינה [בבא בתרא דף צ' א'] גבי אין מוסיפין על המדות יותר משתות קאמר שמואל קרא אשכח ודרש ופסק כן הרמב"ם בפ"ח מהלכות גניבה ובלאו הכי הא תבריה לגזיזיה מטעמי אחריני הר"ב פרי חדש בפירושו להלכות תלמוד תורה שם ואשכח פתרי לקושייתו אשר הקשה על הרמב"ם ע"ש שהאריך הרבה בזה:

4.
בסוגייתנו הביטוי מופיע לגבי שני התנאים החולקים, ולכן לא ברור כיצד יסביר זאת ה"לחם משנה" שמובא ב"יד מלאכי" - לעיל בסעיף 2 - שהלכה צריכה להיות בניגוד לדעה שעליה נאמר "קרא אשכח"!

5.
ואולי אפשר לומר, שמשמעות הביטוי "קרא אשכח" היא, שהדין של אותו חכם נאמר על סמך מסורת שהיתה בידו, והפסוק הובא רק למציאת אסמכתא דרשנית [ולא לזיכרון בלבד כ"אסמכתא בעלמא"].