סקר
איך הלימוד שלך בעקבת הקורונה?






 

הרב יוסף שמשי, מחבר תוכנת "גמראור"
עקרונות בכללי הגמרא ובלשונה
 

"ורמינהו" - "מיתיבי"

[תנאים ואמוראים; כללי פסיקה; מונחי מפתח]

זבחים סד ע"א-ע"ב

 

כל העולים למזבח. מאי טעמא? אמר רבי יוחנן: נסכים שמא יתעשנו, ועולת העוף שמא תמות בעשן.
ורמינהו: בא לו להקיף את המזבח, מאין הוא מתחיל? מקרן דרומית מזרחית, מזרחית צפונית, צפונית מערבית, מערבית דרומית, ונותנין לו יין לנסך! אמר רבי יוחנן:
הקפה ברגל. אמר רבא: דיקא נמי, דקתני: נותנין לו יין לנסך, ולא קתני: אומר לו נסך, שמע מינה.

1.
רבי יוחנן מסביר את משנתנו, והגמרא מקשה "ורמינהו". אם הקושיה היא על סתירה בין משנתנו לבין המשנה במסכת תמיד, הרי שמתאים הביטוי "ורמינהו". אבל אם קושיית הגמרא מהמשנה במסכת תמיד היא על רבי יוחנן, אזי הגמרא היתה צריכה לנסח "מיתיבי".

2.
ב"שיטה מקובצת" [במהדורת "שוטנשטיין", אות ט, וראה ב"שוטנשטיין", שם, הערה 20] מובא "מיתיבי" במקום "ורמינהו" [וכן ב"עדי נוסח" של "בר אילן", מתוך אחד הדפוסים (קולומביה 893) ]
ב"דקדוקי סופרים" יש גירסא "מאי טעמא", והגמרא מנמקת "נסכים שמא...", בלי אמירה של רבי יוחנן.

3.
מפשט הסוגיה משמע שיש סתירה בין משנתנו, שנאמר בה, שלגבי נסכים היה הכהן פונה מייד שמאלה ולא מקיף את המזבח, ואילו במשנה השניה מדובר שכן היה מקיף. לפי זה ברור מדוע מתאימה הגירסא "ורמינהו" [כי יש סתירה בין שני מקורות תנאיים]. רבי יוחנן מתרץ בגמרא, שהיה מקיף אבל בלי היין לנסך, ורק כשהיה מגיע למקום הניסוך היה כהן אחר נותן לו את היין לנסך.

4.
הקושיה של הגמרא והתרוץ, בפשטות, לא מודגשים שהם תלויים בנימוק שהובא בגמרא לדין המשנה על ידי רבי יוחנן [או על ידי הגמרא – על פי "דקדוקי סופרים"] . וממילא נראה שהקושיה והתרוץ הם בין שתי המשניות.

5.
וראה בפרשנים, [ראה"מתיבתא", סד עמוד ב, הערה ב, ושם, ב"בילקוט ביאורים"] שלכאורה אין בכלל מקום לקושיית הגמרא, מפני שהמשנה במסכת תמיד עוסקת בכהן גדול, ומשנתנו - בכהן הדיוט.

6.
אלא יש לומר: רבי יוחנן מנמק את דין משנתנו שהכהן לא היה מקיף עם היין לצורך הגעה אל מקום הניסוך, כדי למנוע מהיין קלקול מעשן המערכה. והרי נימוק זה שייך גם לגבי כהן גדול, ואין סברא שיהיה לו מותר להקיף.
לכן הגמרא הבינה ששתי המשניות צריכות להיות דומות זו לזו, מפני שגם הנימוק [של רבי יוחנן] שווה לשניהם. ולכן היא הציגה סתירה בין שניהם. ותרוץ הגמרא הוא, שאם הכהן רוצה [ולפי דברינו – גם כהן הדיוט] הוא רשאי להקיף, אבל בלי היין.

7.
לפי דברינו האחרונים יוצא, שקושיית הגמרא היתה דווקא לאור הסברו של רבי יוחנן במשנתנו [וכך משמע מרש"י: "אלמא לא חישיינן לשמא נתעשנו"], וכאילו הגמרא מקשה עליו, ולכן זה מתאים לגירסה של ה"שיטה מקובצת" - "מיתיבי" במקום "ורמינהו".

8.
של"ה - כללי התלמוד (ט) כלל אלף:

קפו. ורמינהו. דרך התלמוד, כשסותרת ברייתא לברייתא, אומר ורמינהו. רצה לומר, שמפילם זו לזו וזו לזו, וזה לפי שכחן בשוה. כי כשמקשינן לאמורא אין לומר ורמינהו, דכחה דברייתא טפי ואמר מיתיבי, דהוה פירכא לאמורא, דאיך ירמה אהדדי, דודאי האמורא הוא המוקשה. וכשמקשה המשנה או הברייתא מדידיה לדידיה, אין דרך לומר ורמינהו, אלא קשיא רישא אסיפא. וכבר ימצא שמקשה רישא אסיפא בלשון 'ורמינהו', ביבמות פרק בית שמאי דף ק"ח (ב), גבי הממאנת באיש וכו'. וכן שאמר ממשנה לפסוק 'ורמינהו', בפרק איזהו נשך (בבא מציעא) דף ע"א (א) גבי גר תושב האמור לענין רבית, מאי היא דכתיב (ויקרא כה, לה) 'וכי ימוך אחיך' וכו', ורמינהו לוין מהם כו', ולשון 'ורמינהו' מלשון (שמות טו, ד) 'ירה בים'.

מסקנת דבריו, שעל אמורא אין להקשות בלשון"ורמינהו".

9.
אולם ב"יד מלאכי", כללי התלמוד כלל רנ:

" ורמינהי, מצינו מחודש דאף כשמקשה לאמורא מברייתא אומר ורמינהי, וכזה ראה וחדש בפרק במה מדליקין [שבת דף כ"א ב'] דמקשה על רב וכבתה אין זקוק לה ורמינהי מצותה וכו' וכן בפרק אין מעמידין [דף] מ' א' מקשה על רב מכלל דדג טמא אית ליה עובר ורמינהו דג טמא משריץ וכו'
וע"ע בריש זבחים דף ג' א' ולפי זה לא ידענא אמאי מוהריק"א בכלליו כתב דכשמקשה לאמורא מברייתא או משנה אינו אומר ורמינהו מפני שהאמורא הוא המוקשה דאין סברא לומר דשאני רב דתנא הוא ופליג וכמו שתירץ לזה מוהר"י חאגיז בספר תחלת חכמה בשער ג' פ"א כלל ג' דהא אשכחן בספ"ק דיומא דף כ"א ב' דנקט לישנא דורמינהי על מימרת רב יצחק בר אבדימי
וכן מצאתי עוד בריש פרק ר' ישמעאל דף נ' א' על מימרת ר' יוחנן דלאו תנא הוא כמו שהוכחתי בראיות נכונות באות הריש
וע"ע בפרק אלו טריפות דף נ"ב א' דקאמר הכי על שני מימרות דשמואל דסתרי אהדדי וכן תמצא עוד בפרק ג"ה [דף] ק"ב ב'
ואחרי מופלג הגיעו לידי חדושי הריטב"א על בתרא כ"י וראיתי בפרק חזקת הבתים דעל מאי דאיתא שם בגמרא [דף] מ"ב א' למימרא דלוקח אית ליה קלא ורמינהו וכו' כתב לחד טעמא דהך פירכא לא שייכא אדרב משום דלשון ורמינהי לעולם אינו נאמר אלא על רומיא דקראי אהדדי או דמתנייתי אהדדי והוא פלא דהא בכולהו דוכתי דאייתינא מוכח דגם באמוראי שייך לשון זה:"

הריטב"א מכריע [כמו שמקובל על בעלי הכללים], שעל אמורא לא שייך להקשות "ורמינהו". וה"יד מלאכי" קובע, ששייך לשון "ורמינהו" גם כשמקשים ממקור תנאי על אמורא.

10.
ניתן היה ליישב, שישנם אמוראים ש"דרגתם" היא כשל תנא, ולכן קושיה עליהם היא בלשון "ורמינהו", וזה נכון לגבי האמורא "רב" [עליו נאמר "רב תנא הוא ופליג"], אבל רבי יוחנן – כך טוען ה"יד מלאכי" - אינו נחשב כבר סמכא לחלוק על תנא. ובסוגייתנו מדובר על רבי יוחנן.

11.
אולם בשו"ת שו"ת בית מרדכי [הרב מרדכי פוגלמן – קרית מוצקין] חלק ב סימן לא: "... לפענ"ד יש יותר מ"רמז" בתלמוד בבלי, שר' יוחנן תנא הוא ופליג."
משמע שרבי יוחנן כן נחשב כתנא.

12.
מסקנה: בסוגייתנו כמה אפשרויות:
לשון "ורמינהו" – מוסב על המשנה – רש"י בסוגייתנו.
לשון "ורמינהו" – מוסב על רבי יוחנן – על פי שיטת "שו"ת בית מרדכי".
לשון "מיתיבי" – מוסב על רבי יוחנן – לפי גירסת ה"שיטה מקובצת", ומתאים לכל השיטות שמקשה על רבי יוחנן.

תגובות

הוספת תגובה

(לא יפורסם באתר)
תכנות: entry
© כל הזכויות שמורות לפורטל הדף היומי | אודות | צור קשר | הוספת תכנים | רשימת תפוצה | הקדשה | תרומות | תנאי שימוש באתר | מפת האתר