סוגיות בדף היומי
מתוך הגליון השבועי "עונג שבת" המופץ בבני-ברק
גליון מס' 1082

"הניתנין במתן ארבע שנתערבו בניתנין במתנה אחת רבי אליעזר אומר ינתנו במתן ארבע רבי יהושע אומר ינתנו במתנה אחת"

זבחים פ ע"א

מדובר בכהן שמשום מה התערבבו לו: (או שתי כוסות, או שבתוך כוס אחת התערבבו שני מיני דמים) דם של בכור שצריך להנתן במתנה אחת על המזבח, בדם של עולה שצריך להנתן בשתי מתנות שהן ארבע. כיצד יזרוק הכהן את הדם. יש לו אפשרות לקחת את שתי הכוסות ומשניהם להזות בצורה של 2 שהן 4 כדי לצאת ידי חובת ספק שמא כל אחד מהם הוא דם עולה, ויש לו אפשרות לקחת את שתי הכוסות ולהזות משתיהן רק מתנה אחת שמא הוא דם הבכור, או לחלופין באופן ששתי הדמים התערבו בכוס אחת איך יזרוק את הדם שבכוס, להזות אותו בצורה של מתן אחד או בצורה של 2 שהן 4.

נחלקו התנאים במשנה ר"א סבור שיש לתת מתן 4, ורבי יהושע אומר שיש לתת מתנה אחת. ממשיכה המש' ומבארת: "אמר לו רבי אליעזר הרי הוא עובר על בל תגרע", כאשר הוא לוקח דם של עולה ובמקום לזרוק אותו באופן של 2 שהן 4 הוא נותן רק זריקה אחת הוא עובר בזה על איסור תורה של בל תגרע, שהתורה צוותה לזרוק את דם העולה באופן של 2 שהן 4, ואם הכהן יזרוק אותו רק במתנה אחת הוא יעבור על בל תגרע. "אמר לו רבי יהושע הרי הוא עובר על בל תוסיף" אם כפי שר"א מציע לשפוך את 2 הדמים משתי הכוסות או את 2 הדמים מהכוס האחת באופן של 2 שהן 4, הרי הוא יעבור על בל תוסיף, כאשר התורה מצווה לזרוק דם של בכור רק במתנה אחת, והכהן מוסיף וזורק את אותו דם פעמים יש בזה איסור של בל תוסיף, "אמר לו רבי אליעזר לא נאמר בל תוסיף אלא כשהוא בעצמו, אמר לו רבי יהושע לא נאמר בל תגרע אלא כשהוא בעצמו, ועוד אמר רבי יהושע כשנתת עברת על בל תוסיף ועשית מעשה בידך, כשלא נתת עברת על בל תגרע ולא עשית מעשה בידך", ע"כ הויכוח בין ר"א לבין רבי יהושע.

תוס' במס' עירובין ק. שואלים על הויכוח הזה שאלה מעניינת: "וא"ת ולייתי עשה דזריקת הדם ולידחי ל"ת דבל תוסיף" כאשר יש לנו בעיה אם כוס שיש בה תערובת של שני דמים, מדוע שמצות העשה לא תדחה את הלא תעשה של בל תוסיף, שהרי כך מקובל שבכל מקום שיש לנו עימות בין עשה ללא תעשה המצות עשה דוחה את מצות הלא תעשה. עונים על כך התוס': "וי"ל דלא דמי כלל לכלאים בציצית, דהכא על ידי פשיעה הוא בא, והיה יכול להתקיים בלא דחיית הלאו".

באחרונים מוגדרים דברי התוס' ככלל מפורסם: עשה הבא בפשיעה אינו דוחה ל"ת. וכוונת דברי התוס' כך: כאשר אדם מקיים את מצות העשה בעימות עם הלא תעשה אין פשיעה במצות העשה. יש על האדם למול תינוק גם אם יש צרעת במקום מילה, ויש על האדם להטיל ציצית גם אם הבגד הוא כלאים עם הציצית, אבל כאשר התורה ציוותה לקחת דם של עולה ולזרוק את הדם באופן של 2 שהן 4, לא היה אמור העשה הזה להתעמת בשום פנים עם הלא תעשה של בל תוסיף, העימות הזה הוא עימות מיותר, וכדברי התוס'. והיה יכול להתקיים בלא דחיית הלאו. כאשר העשה בא בפשיעה, בעשה כזה אין אנו אומרים את הכלל: ש"עשה דוחה לא תעשה".

על תירוצם של התוס' מקשים האחרונים שתי קושיות, ושנים מגדולי האחרונים: הגרע"א והגאון בעל השפ"א זכו לכוון זה לדברי זה בתירוצם.

קושיא ראשונה מופיעה בספר "בית אפרים": אנו יודעים, שאם אדם הותיר בשר קודשים, הוא מצווה לשרוף את הנותר במצות עשה, שנאמר: "והנותר ממנו ביום השלישי באש ישרף". הגמ' בפסחים פ"ג מפלפלת: אם מצות העשה של שריפת נותר דוחה לא תעשה של מלאכה ביום טוב, היינו בשר שנותר עד יום טוב, האם מצות העשה של שריפת הנותר יש בכוחה לדחות את הלא תעשה של מלאכת יום טוב. שואל ה"בית אפרים": הרי תוס' בעירובין מחדשים: שעשה הבא בפשיעה אינו דוחה לא תעשה, כאן בנותר העשה הרי בא בפשיעה, אסור להותיר, "לא תותירו ממנו עד בוקר". אדם שפשע והותיר כיצד הוא יכול עכשיו במצות העשה שבא בפשיעה בשריפת נותר לדחות לא תעשה, ה"ז ממש כדברי תוס' בעירובין שאין עשה דפשיעה דוחה לא תעשה.

קושיה אחרת מביא הגרע"א בחיבורו דרוש וחידוש למס' כתובות בדף מ. נאמר שם בגמ': שאם אדם הוציא שם רע על אשה או אנס אשה ציוותה עליו התורה "ולו תהיה לאשה לא יוכל לשלחה כל ימיו", מה קורה אם הוצאת השם רע, או האונס, היא בין כהן לגרושה, והרי גרושה אסורה על כהן באיסור לאו, רוצה הגמ' במס' כתובות מ. לומר: שמצות העשה של "ולו תהיה לאשה" תדחה את הלא תעשה של גרושה לכהן. והגמ' מתפלפלת בכך. שואל הגרע"א: הרי תוס' חידשו שעשה הבא בפשיעה אינו דוחה את הלא תעשה, והרי אין לך עשה הבא בפשיעה גדול מהעשה של "ולו תהיה לאשה" האמור אך ורק ביחס לפושע שהוציא שם רע על בת ישראל.

הגרע"א כותב שם בכתובות: עשה הבא בפשיעה אינו אלא עשה כזה שיכול היה לבוא בלא פשיעה ומשום רשלנותו של הכהן הוא בא בפשיעה. זהו עשה הבא בפשיעה שאינו דוחה את הלא תעשה, אבל העשה של "ולו תהיה לאשה", אמנם נכון שהעשה מתייחס לאדם שעשה מעשה פשיעה, אבל העשה הזה אין בו שום חולשה ביחס למצוות עשה אחרות, שהרי כל מהותו של העשה אינו אלא אך ורק באופן של פשיעה, אין למצות עשה של "ולו תהיה לאשה" אופן אחר, מלבד באופן של פשיעה, למקרה הזה של פשיעה ייחדה התורה מצות עשה נפרדת, לא זו כוונת תוס' בעירובין כאשר הם אומרים שעשה הבא בפשיעה אינו דוחה לא תעשה.

וכדבריו אומר השפת אמת במס' פסחים וז"ל: שאני התם דעשה דשריפת נותר נולד משום הפשיעה ואילו לא פשע לא היה העשה כלל, משא"כ במתן ד' אילו לא פשע היה מקיים את העשה דמתן ד' בלי דחיית הלא תעשה.

הרי לנו יסוד משותף משני גדולי האחרונים המיישב את כל הקושיות. אולם גאון שקדם לשני הגאונים: מהר"ם בן חביב בספרו "תוספת יום הכיפורים" על מסכת יומא חולק על יסוד זה. הגמ' ביומא פ"ו אומרת: "א"ר יוחנן גדולה תשובה שדוחה לא תעשה שבתורה". והגמ' מסבירה שם: כיצד התשובה דוחה לא תעשה. שואלים האחרונים: במה גדולה תשובה שהיא דוחה לא תעשה והרי כל מצות עשה דוחה לא תעשה ומהי גדלותה של התשובה.

אומר על כך הגאון מהר"ם בן חביב: אני שמעתי מפי מאור עיני חתני וגיסי הרב המגן דטעמא דרבי יוחנן ע"פ מה שכתבו תוס' בערובין שעשה הבא בפשיעה אינו דוחה לא תעשה, והרי מצות עשה של תשובה אף הוא נוצר רק אחרי הפשיעה ע"י העבירה, ואעפ"כ דוחה, הרי לנו שגם עשה הבא בפשיעה דומיא דנותר ומוציא ש"ר דוחה לא תעשה.

(האדמו"ר מטאלנא)