הכרת תודה / רפי זברגר

זבחים נה ע"א

הקדמה

בשתי המשניות בעמוד א' של הדף הנוכחי, אנו מתחילים ללמוד על קרבנות המוגדרים קדשים קלים. 
המשנה הראשונה עוסקת בקרבנות תודה ואיל נזיר, והמשנה השנייה עוסקת בקרבנות שלמים. 
אמנם גם קרבנות תודה ואיל נזיר מוגדרים כקרבנות שלמים, אך מכיוון שלא כל דיניהם שווים, הופרדו לשתי משניות. 
 

הנושא

נפרט את הדינים השווים בין תודה, איל נזיר ושלמים:
1. קדשים קלים -בניגוד לקרבנות אותם למדנו עד כה, אשר הוגדרו קדשי קדשים, ולכן יש בהם דין מעילה, בקדשים קלים, כיוון שרוב הקרבן נאכל לבעלים אין בהם דין מעילה (באימורים של קדשים קלים המוקרבים על המזבח יש דין מעילה).
2. שחיטתן בכל מקום בעזרה – בניגוד לקדשי קדשים, שם למדנו כי יש לשוחטם בצפון העזרה, קדשים קלים מותרים להקרבה בכל העזרה.
3. ודמן טעון שתי מתנות שהן ארבע- לפי ה''הסבר המקובל'' לדין זה, יש לבצע את הזריקה בשתי זוויות המזבח: צפונית מזרחי, ודרומית מערבית. זורקים את הדם על הקרן, והיא מתפשטת לשתי הפאות הסמוכות לקרן. באופן זה, יש בעצם שתי מתנות (זריקות) שהם ארבע (על ארבע פאות המזבח). זריקה זו שונה מזריקת קדשי קדשים, שם ניתן הדם בארבע מתנות (ולא שתים שהם ארבע).
4. ונאכלין בכל העיר – בניגוד לקדשי קדשים אשר נאכלים רק בתוך העזרה.
5. לכל אדם – רוב הבשר נאכל לכל אדם, בניגוד לקדשי קדשים הנאכלים (חוץ מעולה) רק ע''י הכוהנים.
6. בכל מאכל – ניתן לבשל, לצלות או לאפות את הבשר. בניגוד לקרבן פסח שיש לאוכלו צלוי.
7. המורם מהם כיוצא בהן – ישנם חלקים של הבשר אשר ניתנים לכוהנים (חזה ושוק..). חלקים אלו מותר גם לאוכלם מחוץ לעזרה, כמו בשר המותר לישראלים.
8. המורם נאכל לכהנים לנשיהם ולבניהם ולעבדיהם – למרות שמותר לאוכלם בכל ירושלים, מותר רק לכוהנים ו-"משפחתם" לאכול – נשים, בנים ועבדים.

השוני היחיד בין תמיד ואיל נזיר לעומת שלמים הוא: במשך זמן אכילתם:
קרבנות תודה ואיל נזיר נאכלים ליום ולילה (עד חצות), לעומת שלמים הנאכלים לשני ימים ולילה (יום, לילה ויום).
מה הרעיון? מדוע הוגדר שוני זה בין כלל קרבנות שלמים לקרבנות תודה ואיל נזיר.
הנציב הסביר על הפסוק בספר ויקרא (ז', י''ג) העוסק בקרבן תודה כי קרבן זה, כשמו כן הוא. אדם אשר חווה ניסים, כגון: חולה שנתרפא, אסיר שיצא מבית האסורים ועוד, חש תחושה עזה ורצון כן להביע תודה והוקרה לבורא עולם על שהחזירו ל''מסלול רגיל''. לכן קובעת התורה, לפי הסבר זה, כי יש לאכול את קרבן תודה בזמן קצר יותר, ביחד עם חברים טובים ומשפחה, אשר מזדהים עם תחושות אלו, ובאים לשמוח ולשמח את בעל הקרבן. זו גם הסיבה לפי הסברו של הנציב, לחיוב מן התורה להביא ביחד עם הקרבן ארבעים לחמים, כדי להרבות בסעודה ובפרסומי ניסא.
 

מהו המסר?

כמה יפה להביא קרבן תודה ולהראות בכך כי בעל הנס מכיר בניסו, מודה לבורא עולם אשר ''דאג'' לו, הוציא אותו מבור תחתיות, והעלה אותו מעלה מעלה. התורה גם ''דואגת'' לכל הסממנים אשר יסייעו לבעל הנס להודות ולשבח ולהלל, בקרב חבריו ומוקיריו.
מכאן אנו למדים כמה גדולה מידה של הכרת תודה, וכך אנו מחויבים לחנך את ילדינו (ואותנו) שלא לשכוח להודות.
אדם אשר יודע לומר תודה לכל מי שעוזר, מסייע או עושה כל דבר למענו, בסופו של דבר גם מגיע ליראת שמים, שהרי למי יותר מבורא עולם, מגיע כל כך הרבה הכרת תודה על כל נפלאותיו אשר עושה עמנו, בכל עת ובכל שעה, ערב ובבקר וצהריים. נסכם ונאמר כי הכרת תודה עם חיוך שווה הרבה יותר מאלף מילים.


המאמר לע''נ  אבי מורי: ר' שמואל ב''ר יוסף, אמי מורתי: שולמית ב''ר יעקב, וחמי: ר' משה ב''ר ישראל פישל ז''ל
תגובות תתקבלנה בברכה ל: [email protected]