צעידה במגמת האמת / רפי זברגר

זבחים נב ע"א

הקדמה

בדף נא. מביאה הגמרא ברייתא הדנה בלימוד משלושה פסוקים העוסקים בשפיכת שיירי הדם אל יסוד המזבח. הפסוקים נאמרו ב: פר כהן משיח, פר העלם דבר של ציבור ובשעיר נשיא. הברייתא קובעת כי הפסוק השלישי בשעיר נשיא בא ללמדנו שגם בקרבן עולה, למרות שלא נכתב במפורש בתורה, יש לשפוך את שיירי הדם ליסוד המזבח.  
 

הנושא

מסבירה הגמרא מדוע צריך היה לחדש זאת בקרבן עולה: 
תן יסוד למזבח של עולה - דאי סלקא דעתך כדכתיב, הני למה לי קרא? לשירים, שירים הא בראי עביד להו.
הפסוק עליו אנו מדברים נכתב בשעיר נשיא. אם כן מבררת הגמרא, למה היה צריך לכתוב בשעיר נשיא כי שיירי הדם נשפכים ליסוד המזבח? אם ללמד על עצם הדין ששיירי הדם נשפכים ליסוד מזבח החיצון (נחושת), הרי זה מיותר, שהרי גם הדם עצמו של קרבן שעיר נזרק על המזבח החיצון, ובוודאי ששיירי הדם ייזרקו ליסוד מזבח זה? (שהרי גם קרבנות פנימיים אשר דמם נזרק בהיכל, שיירי הדם שלהם נזרקים ליסוד מזבח חיצון, על אחת כמה וכמה אם הדם עצמו נזרק במזבח החיצון, ששיירי הדם שלו ייזרקו למזבח זה!)
מנסה הגמרא ליישב: וכי תימא דאפיך מיפך: דבראי לגואי ודגואי לבראי?
אולי נאמר דווקא הפוך על הפוך! מן הדין ששיירי הדם של קרבנות פנימיים נשפכים ליסוד המזבח החיצון, אולי נלמד עיקרון, כי שיירי הדם תמיד יישפכו למזבח השני, למזבח שלא זרקו עליו את הדם. ולכן, שיירי הדם של קרבנות אשר נזרק דמם בהיכל, נשפכים ליסוד מזבח חיצון, ושיירי הדם של הקרבנות החיצוניים, אשר נזרק דמם במזבח החיצון, יישפכו דווקא ליסוד מזבח הפנימי!
כדי שלא נאמר כך (הפוך על הפוך), בא הפסוק השלישי בשעיר נשיא ללמדנו כי גם קרבן שעיר נשיא אשר דמו נזרק למזבח החיצון, גם שיירי הדם שלו נשפכים אל יסוד מזבח החיצון. 
אבל עדיין קשה: הא אין לו יסוד לפנימי עצמו! 
כיצד היה ניתן לחשוב כי שיירי דם של שעיר נשפכים ליסוד מזבח פנימי, והרי כבר למדנו מהפסוק השני, בפר העלם דבר של ציבור, כי אין יסוד למזבח הפנימי (נלמד בברייתא לעיל), אם כן, אין בכלל הוא אמינא לחשוב כי שיירי הדם של קרבן שעיר נשיא יישפכו ליסוד הפנימי, שהרי אין יסוד למזבח הפנימי, ולכן, בוודאי נשפכים ליסוד של מזבח חיצון. 
אם כן, הפסוק השלישי כאמור בא ללמדנו דין חדש, שגם שיירי דם של קרבן עולה נשפכים ליסוד המזבח החיצון.
 

מהו המסר?

ההבנה האפשרית אשר הוצגה לעיל, כי היינו חושבים שבכל קרבן, שיירי הדם לא נשפכים לאותו מזבח עליו זרקו את הדם אלא דווקא למזבח השני, מזכירה לנו את האנשים / הילדים אשר ''אוהבים'' לעשות תמיד את ההפוך. אם צריך לשבת, הם דווקא יעמדו. אם צריך לדבר הם דווקא ישתקו, או להיפך, אם צריך לשתוק הם דווקא ידברו, וכן הלאה על זה הדרך.
הגמרא דחתה את ההבנה הזאת, ''מסיבות פנימיות'' של דיני קרבנות, אך אנו ניישם זאת ונאמר באופן כללי, כי דרך זו אינה דרכה של תורה, וגם אינה "התנהגות חברתית" הולמת. לא ראוי ולא נאה להיות תמיד מהשוללים, תמיד אומרי הפוך, תמיד מתנגדים. אנו מתחנכים ומחנכים להשתדל ללכת בדרך האמת: אם אנו חושבים כי האמת היא שונה מן הנאמר, לא נתבייש ונגיד את אשר על ליבנו. אך אם אנו מסכימים עם הנאמר, גם אז לא נתבייש להסכים ולומר בפה מלא, כי הדובר צודק לחלוטין. אנו לא צועדים ב"מגמת השלילה והאנטי", אלא נשאף תמיד לצעוד בגאון ב"מגמת האמת".


המאמר לע''נ  אבי מורי: ר' שמואל ב''ר יוסף, אמי מורתי: שולמית ב''ר יעקב, וחמי: ר' משה ב''ר ישראל פישל ז''ל
תגובות תתקבלנה בברכה ל: [email protected]