צניעות וענווה / רפי זברגר

זבחים מח ע''ב - מט ע''א

הקדמה

שואלת הגמרא בשלהי דף מ''ח: אשכחן שחיטה בעולה למצוה, קבלה נמי למצוה, אשכחן שחיטה וקבלה-לעכב מנלן? 
הגמרא למדה לפני כן כי שחיטה חטאת וקבלת הדם של חטאת בצפון העזרה הוא גם לעיכוב. כלומר, אם לא שחטו בצפון, או לא קבלו את הדם בצפון הקרבן אינו כשר. עתה שואלת הגמרא, מניין אנו למדים דין זה, גם ביחס לקרבן עולה?
נרחיב מעט להסבר השאלה: למדנו בפסוקי התורה כי שחיטת העולה וקבלת הדם של עולה חייב להיעשות בצפון, אך מניין, שואלת הגמרא, אנו למדים שדין זה הוא גם לעיכוב, שהרי יש לנו כלל בקודשים, רק ''דבר ששנה עליו הכתוב הוא לעיכוב'' (רק דין אשר לומדים אותו משני פסוקים מעכב, אם לא – אינו מעכב).
רב אדא בן אהבה (או רבה בן שילא) ענה לנו תירוץ אשר לכאורה נראה ממש הגיוני: 
קל וחומר: ומה חטאת הבאה מכח עולה מעכבת, עולה, שבאה חטאת מכחה אינו דין שמעכבת.
בדף הקודם למדנו כי הפסוק אשר כתוב במפורש שיש לשחוט בצפון נכתב בקרבן עולה. התורה קובעת כי קרבן חטאת צריך להישחט באותו מקום אשר נשחט קרבן עולה. כלומר, לומדים את מקום שחיטת החטאת ממקום שחיטת העולה. 
אם כן, אומר רב אדא, לא ייתכן, כי קרבן עולה המלמד על החטאת יהיה ''פחות חמור'' מקרבן חטאת הנלמדת ממנו. אם למדנו ששחיטת קרבן חטאת בצפון מעכבת, לא ייתכן שדין זה בקרבן עולה לא יעכב! 
 

הנושא

ממשיכה הגמרא ופורכת את הקל וחומר ואומרת: מה לחטאת שכן מכפרת על חייבי כריתות.
באמת קרבן חטאת יותר חמור מקרבן עולה, שהרי קרבן חטאת מכפרת על אנשים החייבים כרת (אם עשו במזיד).
לכן ייתכן, כי דווקא שחיטת קרבן חטאת בצפון מעכבת, אך שחיטת קרבן עולה בצפון איננה מעכבת.
רבינא ממשיך ומבהיר את שאלת הגמרא: הא קשיא ליה לרב אדא בר אהבה כלום מצינו טפל חמור מן העיקר?
רבינא אומר כי השאלה לא נבעה מכוח קל וחומר, אלא מכלל אחר הקובע כי לא ייתכן שהדבר הטפל יהיה חמור יותר מן העיקר. על כללו זה של רבינא שואלת הגמרא שלוש שאלות משלושה מקורות שונים:
1. אמר ליה מר זוטרא בריה דרב מרי לרבינא ולא? והרי מעשר דהוא נפדה, ואילו לקוח בכסף מעשר אינו נפדה. דתנן: הלקוח בכסף מעשר שנטמא – יפדה, ר' יהודה אומר - יקבר (נטמא אין לא נטמא לא).
מעשר שני שנטמא נפדה בכסף, אך אוכל טמא, אשר נקנה בכסף מעשר שני, אין היתר לפדותו שוב בכסף.
ועונה הגמרא: התם - לא אלימא קדושתיה למיתפס פדיוניה.
הסיבה לכך שאוכל אשר נקנה בכסף אינו נפדה הוא לא בגלל שהוא חמור יותר, אלא דווקא ההיפך, הוא קל יותר ו''אין לו כוח'' פדיון ולכן אינו נפדה.
2. הרי תמורה, דאילו קדשים לא חיילי על בעל מום קבוע ואילו איהי חיילא.
שאלה דומה מדין תמורה. על בהמת קדשים שהיא בעלת מום לא חלה תמורה (אם אדם ממיר בהמת קודשים עם מום תמורת בהמה אחרת), אך לגבי בהמת קדשים ''רגילה'' חלה תמורה, לכאורה הטפל (בעלת מום) יותר חמורה מהעיקר.
עונה הגמרא: תמורה מכח קדשים קא אתיא, וקדשים מכח חולין קאתי.
הבהמה קדשים רגילה באה לאחר שהייתה קודם לכן חולין, ולכן יש לה ''כוח קטן'' יותר ויכולים לעשות עליה תמורה,
לעומת בהמת קדשים בעלת מום, שהמצב הקודם שלה היה ''קודשים'' ולכן היא יותר חמורה, וזאת הסיבה שלא ניתן
לעשות תמורה עליה. הפוך ממה שחשבנו בשאלה.
3. הרי פסח, דהוא - אינו טעון סמיכה ונסכים ותנופת חזה ושוק, ואילו מותר דידיה - טעון סמיכה ונסכים ותנופת חזה ושוק.
קרבן פסח אינו מחייב סמיכה (הידיים של הבעלים על הבהמה) ותנופה של האיברים הפנימיים, לעומת אם לא הקריבו אותה בתור קרבן פסח, אלא נשארה לאחר החג, ולכן הקריבו אותה כקרבן אחר, היא צריכה סמיכה ותנופה, למרות שהיא בא מכוח בהמה אחרת, ויוצא שהטפל חמור מן העיקר.
גם על קושיא שלישית משיבה הגמרא: פסח בשאר ימות השנה שלמים הוא.
נותר הפסח הופך להיות קרבן אחר לגמרי והוא נקרא קרבן שלמים, ולכן אינו מוגדר כטפל של הקרבן המקורי.
 

מהו המסר?

למדנו היום קצת ''צניעות וענווה''. בתחילה חשבנו לפרוך את העיקרון של רב אדא בר אהבה הקובע כי ''טפל חמור מן העיקר", ובסופו של דבר, בשתיים משלוש הקושיות, לא רק שאיננו פורכים את הכלל, אלא אפילו ... מחזקים אותו.


המאמר לע''נ  אבי מורי: ר' שמואל ב''ר יוסף, אמי מורתי: שולמית ב''ר יעקב, וחמי: ר' משה ב''ר ישראל פישל ז''ל
תגובות תתקבלנה בברכה ל: [email protected]