הרב יוסף שמשי, מחבר תוכנת "גמראור"
עקרונות בכללי הגמרא ובלשונה
 

קושייה מדעה שלא נפסק כמותה

[תנאים ואמוראים; כללי פסיקה; מונחי מפתח]

זבחים מט ע"א

...והרי מעשר דהוא נפדה, ואילו לקוח בכסף מעשר אינו נפדה! דתנן: הלקוח בכסף מעשר שנטמא - יפדה, ר' יהודה אומר: יקבר, (נטמא אין, לא נטמא לא)! התם לא אלימא קדושתיה למיתפס פדיוניה.מבנה הסוגיה:

1.
הגמרא מקשה מדברי רבי יהודה [כך משמע בפירוש מרש"י בד"ה "אינו נפדה": "אליבא דרבי יהודה..."] על המסקנה לעיל בדף מח ע"ב, שאמרה שלא יתכן שטפל יהיה חמור מן העיקר, ומוכח מרבי יהודה שזה יתכן, שהרי פירות מעשר שני - שהם "עיקר" - נפדים, ואילו פירות שנקנו מכסף מעשר שני - שהם "טפל" - אינם נפדים.

2.
וקצת קשה, הגמרא מקשה מדינו של רבי יהודה, אבל לפי חכמים - התנא קמא - כן נפדה. זאת אומרת, שהמסקנה לעיל שלא יתכן שטפל יהיה חמור מן העיקר מתאימה לדעת חכמים, ומדוע הגמרא מקשה דווקא מרבי יהודה, והרי הכלל הוא שהלכה כחכמים נגד רבי יהודה.

3.
תוס' מוכיח שקושיית הגמרא היא אף לשיטת חכמים במשנה, וממילא תמיהתנו לא תקפה.

4.
לדעת החזון איש, דמאי סי' ג אות ו, דינו של רבי יהודה הוא מדרבנן בלבד, אבל מודה רבי יהודה שמדאורייתא שאף הוא יפדה אם מדובר מחוץ לירושלים [כתנא קמא].

4.1
ראה על כך דיון נרחב ב"מתיבתא", "ילקוט ביאורים", עמודים קמח-קמט.

5.
ולפי רש"י נראה שיש לומר, שהגמרא אמנם הקשתה רק מדברי רבי יהודה, וכוונת הגמרא בקושיה היא להראות שהכלל שאין הטפל חמור מן העיקר איננו עיקרון שמוסכם על כולם.