זהירות הלשון / רפי זברגר

זבחים מז ע''ב

הקדמה

היום אנו מסיימים פרק רביעי ומיד מתחילים בפרק חמישי, פרק "איזהו מקומן". פרק זה נותן לנו אפשרות לבחון שוב במבט כולל על הקרבנות, על ידי פירוט מקום השחיטה, קבלת הדם, זריקת הדם ו''אכילת'' הבשר של כל הקרבנות. 
נלמד את הקטע הראשון של המשנה, העוסק בקדשי קדשים באופן כללי, וחטאות הפנימיות בפרט: 
איזהו מקומן של זבחים: קדשי קדשים שחיטתן בצפון. פר ושעיר של יום הכיפורים - שחיטתן בצפון וקיבול דמן בכלי שרת בצפון, ודמן טעון הזיה על בין הבדים ועל הפרוכת ועל מזבח הזהב, מתנה אחת מהן מעכבת, שירי הדם היה שופך על יסוד מערבי של מזבח החיצון, ואם לא נתן לא עכב:
המשנה מתחילה בהלכה כללית לכל קרבנות של קדשי קדשים כי שחיטתם בצפון המזבח. בהמשך קטע זה מפרטת המשנה הלכות חטאות פנימיות של יום כיפור (פר – מכפר על עוונות הכוהנים, ושעיר – מכפר על עוונות בני ישראל).
השחיטה כאמור בצפון, גם קבלת הדם מתבצעת בצפון. דם של קרבנות אלו מוזה גם בתוך קדש קדשים (בין בדי הארון), וגם על פרוכת המפרידה בין קדש לקדש קדשים. דין מיוחד של מתנות הדם של קרבנות אלו, שכל זריקה וכל הזאה המוגדרת לקרבנות אלו מעכבת, ואם לא עשה אחת מהפעולות הנ''ל – לא יצא ידי חובתו.
למרות שהזריקות וההזאות של קרבנות אלו נעשה בתוך ההיכל, שיירי הדם נשפכים את יסוד מזבח העולה מחוץ להיכל, בצידו המערבי של המזבח. פעולה זו אינה מעכבת את כפרת הקרבן. 
 

הנושא

שואלת הגמרא על הפתיחה של המשנה: ניתני נמי וקיבול דמן בכלי שרת בצפון?
מדוע לא אמרה המשנה, כי גם קיבול דם של הכוהנים מתבצע בצפון המזבח? והרי אנו יודעים שכך הוא, וגם בהמשך המשניות, כאשר מפרטים חלק מקרבנות קדשי קדשים נאמר במפורש כי קבלת הדם מתבצע בצפון. 
עונה הגמרא: כיון דאיכא אשם מצורע דקיבול דמו ביד הוא - שייריה.
אחד מקרבנות קדשי קדשים הוא קרבן אשם שהמצורע מביא כחלק מתהליך טהרתו. במסגרת הטהרה, הכהן מזה מדם האשם על אוזנו, בהונות ידו ורגלו הימנית. לצורך פעולה זו, הכהן לא מקבל את הדם בכלי בצפון אלא בידיו. 
עונה הגמרא, כי בגלל קרבן זה, אשר יוצא דופן מכל הקרבנות, לא נקטה המשנה באופן גורף כי קיבול דמם הוא בצפון. 
מקשה מיד הגמרא על תירוץ זה: 
ולא? והא קתני לה לקמן (נ''ד:): אשם נזיר ואשם מצורע שחיטתן בצפון וקבול דמן בכלי שרת בצפון. 
הכיצד אמרנו כי קיבול דם של קרבן אשם מצורע אינו נעשה בכלי, והרי במשנה, בהמשך המסכת נאמר במפורש אחרת. 
כתוב שם במפורש כי קיבול דם של אשם מצורע נעשה בכלי שרת בצפון. 
עונה הגמרא: מעיקרא סבר קיבול דמו ביד הוא – שייריה, וכיון דלא סגי ליה אלא בכלי – הדר תנייה. 
הגמרא מסבירה בהמשך, כי תהליך קבלת הדם של אשם מתבצע על ידי שני כוהנים. אחד מהם מקבל את הדם בכלי, במטרה לזרוק את הדם על המזבח, בדומה לשאר הקרבנות. כוהן שני מקבל את הדם בידו הימנית, מעבירו לידו השמאלית, ולאחר מכן לוקח דם בידו הימנית מתוך כף ידו השמאלית ומזה על המצורע. בגלל השוני הנ''ל והמורכבות של לקיחת דם אשם מצורע, לא נקטה באופן כללי כי קבלת הדם של קרבנות קדשי קדשים הינם בצפון, אלא השאירה זאת בפירוט הקרבנות בהמשך המשנה שלנו ובהמשך המשניות הבאות. 
 

מהו המסר?

למדנו היום על ''זהירות'' חכמים בלשון המשנה, שלא לנקוט לשון אשר יכולה להשתמע בצורה לא נכונה.
אם המשנה הייתה נוקטת באופן כללי שכל קרבנות קדשי קדשים מקבלים דמן בכלי בצפון, היה אפשר להבין כי זהו דין כולל את כל הקרבנות ללא יוצא מן הכלל, והרי עתה למדנו שאין זה כך. יש יוצא מן הכלל אחד, שהוא דם הזאה על המצורע, אשר אינו מתקבל בכלי, אלא בידו של הכהן. לכן, ''נזהרה'' המשנה מלכלול את כל הקרבנות בכלל אחד בלבד.
נוכל ללמוד מכאן, עד כמה עלינו להיזהר בלשוננו. לא לומר דברים באופן כללי, גם אם הם ''נכונים ברובם''.
להשתדל מאוד לדייק ולומר רק דברים נכונים, בוודאי יש להיזהר שלא להוציא דבר שקר מפינו, כמו גם יש להיזהר שלא לומר דברים המצערים את זולתנו.


המאמר לע''נ  אבי מורי: ר' שמואל ב''ר יוסף, אמי מורתי: שולמית ב''ר יעקב, וחמי: ר' משה ב''ר ישראל פישל ז''ל
תגובות תתקבלנה בברכה ל: [email protected]