יהודית שנאי מנא
יבמות סה ע"ב
"יהודית דביתהו דרבי חייא הוה לה צער לידה, שנאי מנא ואתיא לקמיה דרבי חייא, אמרה: אתתא מפקדא אפריה ורביה? אמר לה: לא. אזלא אשתיא סמא דעקרתא, לסוף איגלאי מילתא, אמר לה: איכו ילדת לי חדא כרסא אחריתא".
האם ראוי הדבר שתלך האשה במרמה, תתחפש לאחרת בפני בעלה, לצורך מטרה הגורמת לו צער? הרי יכול רבי חייא לומר לה: הֲלוֹא אָנֹכִי אישך בעלך אֲשֶׁר סמכת עָלַי עַד הַיּוֹם הַזֶּה, הכיצד ההנת לַעֲשׂוֹת לי כֹּה ולהדמות בפניי לאשה זרה?!
אלא שאז היתה עונה יהודית: חלילה וחס לי להדמות לאשה זרה, אדרבה לעצמי ובשרי נדמתי!
שאילו הייתי באה לפניך בבגדיי להם הורגלת, לא אותי היית רואה, כי אם את עצמך! כי אין אדם יכול להורות הוראה לעצמו להיותו נוגע בדבר. שהרי רבינו הקדוש אותך שאל בענין שאלה הנוגעת אליו! (מסכת הוריות דף יא ע"ב, עיין שם).
ובשנותי את כסותי, דוקא אז אותי עצמי ראית ואת צרכיי שלי. והוראתני פסק אמת, בלא עירוב נטיות לבך.
