סקר
באיזה סבב של "דף יומי" אתה?
ראשון
שני
שלישי
רביעי ומעלה


 

אינטימיות ביתית / רפי זברגר

זבחים מ ע''א

 

הקדמה

מיד בתחילת הדף שלנו מסבירה הגמרא את הברייתא המצוטטת בשלהי הדף הקודם, בה ראינו את המקור לדין של המשנה כל הניתנין על המזבח הפנימי, שאם חיסר אחת מן המתנות כאילו לא כיפר...
בין היתר למדנו בברייתא כי מקור לדין שארבע מתנות אשר נותן הכוהן על ארבע קרנות המזבח הפנימי מעכבות את כפרת הקרבן מן המילים כֵּן יַעֲשֶׂה בפסוק על פר העלם דבר של ציבור, שהוזכר במאמר של הדף הקודם: וְעָשָׂה לַפָּר, כַּאֲשֶׁר עָשָׂה לְפַר הַחַטָּאת כֵּן יַעֲשֶׂה לּוֹ, וְכִפֶּר עֲלֵהֶם הַכֹּהֵן וְנִסְלַח לָהֶם (ויקרא, ד', כ'). 
 

הנושא

מקשה הגמרא על הצורך במקור מן הפסוק: מאי שנא מתן ז' דכתיבן וכפילן, מתן ד' נמי כתיבן וכפילן?
מדוע צריך פסוק מיוחד ללמדנו כי ארבע מתנות (זריקות הדם) על מזבח פנימי מעכבות, והרי ניתן ללמוד זאת מכפילות הכתוב בפסוק ( וְעָשָׂה לַפָּר, כַּאֲשֶׁר עָשָׂה) אשר מלמדת אותנו כי שבע הזאות אשר נעשות מדם הקרבן הפנימי מעכבות את הכפרה. כפילות זו מלמדת אותנו עיכוב כפרה על פי הכלל ש"כל דבר בקודשים, אם שנה עליו הכתוב – הרי הוא מעכב''?
רבי ירמיה מתרץ כי הברייתא לימדה אותנו את המקור לדין עיכוב ארבע מתנות לשיטת רבי שמעון, אותה למדנו בברייתא:
דתניא: למעלה אומר: קרן, קרנות – שתים, למטה הוא אומר: קרן קרנות – ארבע, דברי רבי שמעון. ר' יהודה אומר: אינו צריך, הרי הוא אומר "באהל מועד" - על כל האמור באהל מועד.
יש מחלוקת בין רבי שמעון לרבי יהודה, האם הפסוקים העוסקים בפר העלם דבר של ציבור מלמדים בעצמם על הצורך במתן ארבע מתנות על קרנות המזבח או לא. רבי שמעון לומד מהפסוק הנאמר בפרשת פר העלם דבר של ציבור: וּמִן הַדָּם יִתֵּן עַל קַרְנֹת הַמִּזְבֵּחַ אֲשֶׁר לִפְנֵי ה'.. כי יש לזרוק את הדם על שתי קרנות (קַרְנֹת – מיעוט רבים שניים), ואת שתי הזריקות הנוספות למדנו מהפסוקים אשר נאמרו לפני כן, באותו פרק (ד') העוסקים בפר כהן משיח : וְנָתַן הַכֹּהֵן מִן הַדָּם עַל קַרְנוֹת מִזְבַּח קְטֹרֶת הַסַּמִּים, לִפְנֵי ה' אֲשֶׁר בְּאֹהֶל מוֹעֵד... (קַרְנוֹת – מיעוט רבים שניים) . ומכיוון שיש היקש בין שני הפרים (פר כהן משיח ופר העלם דבר של ציבור) אנו למדים כי כל האמור באחד מהם, שייך גם בשני, ולכן מחברים את שתי המתנות של כל אחד מהם, ומכאן לומדים כי בכל אחד מן הקרבנות הללו יש לתת ארבע מתנות. 
אם כן, רבי שמעון לא לומד מן הפסוקים אשר נכתבו על פר העלם דבר של ציבור כי צריך לתת ארבע מתנות (אלא רק מן ההיקש בין שני הפרים), ולכן לא למד מהכפילות ( וְעָשָׂה לַפָּר, כַּאֲשֶׁר עָשָׂה) את הדין של ארבע מתנות. 
לעומתו, רבי יהודה לומד בברייתא, מן המילים בְּאֹהֶל מוֹעֵד אשר נאמרו בכל אחד משני הפרים הללו את דין זריקת ארבע מתנות על קרנות מזבח הפנימי. 
לאחר שהגמרא מסבירה את דעתו של רבי יהודה, שואלת הגמרא על רבי שמעון: 
ורבי שמעון האי באהל מועד, מאי עביד ליה?
ראינו לעיל את מקורו של רבי שמעון לארבע מתנות על מזבח הפנימי, אם כן, מה ילמד רבי שמעון מן המקור של רבי יהודה הלומד מן המילים בְּאֹהֶל מוֹעֵד ?
ועונה הגמרא: מבעי ליה, שאם נפחתה תקרה של היכל לא היה מזה. 
המילה אהל מציינת שצריך להיות ''אוהל תקין''. תקינותו של אוהל מתבטאת בראש ובראשונה בשלמותו. אם יש חור באוהל, והוא חשוף לשמש בקיץ ולגשם בחורף, הרי שהינו אוהל לא תקני ואינו יכול לשמש כאוהל. מכיוון שהתורה הקפידה להזכיר את המילה אֹהֶל מוֹעֵד גם בפר העלם דבר של ציבור, וגם בפר כהן משיח אנו למדים מכך, שבכל חטאות הפנימיות יש דרישה חד משמעית לאהל שלם ותקין ללא חורים. 
גם רבי יהודה מסכים לדרישה זו של אוהל תקין, אך לומד זאת ממילה אחרת בפסוק. 
 

מהו המסר?

ניתן להסביר את הצורך באוהל תקין ושלם בכמה אפשרויות:
1. גזירת הכתוב – התורה מחייבת אותנו בכך, ללא הסבר מיוחד מדין ''גזירת הכתוב''.
2. אוהל מועד, כשמו כן הוא, מקום בו עם ישראל מתייחד ומתוועד עם ריבונו של עולם, ע''י עבודה הקרבנות ועבודות נוספות המבוצעות בבית המקדש. זהו מקום ל''קשר אינטימי'' בין הבורא לעמו, בעזרת הכוהנים, שלוחי העם. כיוון שפעולות אלו של זריקת הדם על המזבח, והזאת הדם במספר מקומות בהיכל ובקודש קודשים מהווה בעצם ''שיא'' של העבודה. אין הקרבן מכפר אלא ע''י זריקת הדם, וכמו כן גם ההזאה מהווה פעולה הכרחית ואין כפרה בלעדיה, הרי שפעולות אלו מחייבות להתבצע ב''תוך כותלי בית המקדש'' ללא חורים וסדקים באוהל. השכינה שורה באוהל מועד, כמו גם במקדש, ולכן יש לשמור על שלימות המקום, כולל גג האוהל, ואם יש רק חרך קטן אחד, כבר יש להפסיק את העבודה עד לתיקונו.
אינטימיות זו בתוככי המקום החשוב ביותר לעם ישראל בקשר בין הבורא לעמו, מלמד אותנו ''הלכות בית'' גם בבתים אחרים. מהלכות כהן גדול ביום הכיפורים, שם נאמר (ויקרא, ט''ז, ו'): וְכִפֶּר בַּעֲדוֹ וּבְעַד בֵּיתו כי אשתו זו ביתו (מלשון בית), וביתו זהו כמובן גם משפחתו של האדם. כשם שאנו לא מזים ולא זורקים את הדם בבית המקדש בעודו פרוץ ופתוח, כך גם עלינו לשמור על שלימות ביתנו, הן הפיזית, אך יותר מחשוב מכך, שלימות רוחנית וחברתית. עלינו לשמור על כל אחד ואחד מבני הבית שירגיש טוב בביתו, שירגיש נינוח ושליו. שירגיש פתוח מספיק לשתף ולספר לכולם על שעובר עליו, אם לטוב ואם למוטב. שכל אחד ירגיש מספיק נוח גם ''לזרוק'' דברים לא טובים על בן משפחה אם נדרש לכך, וגם ירגיש כיף ''להזות'' על כל אחד ואחד מבני הבית פרגון ודברים טובים ונעימים. .


המאמר לע''נ  אבי מורי: ר' שמואל ב''ר יוסף, אמי מורתי: שולמית ב''ר יעקב, וחמי: ר' משה ב''ר ישראל פישל ז''ל
תגובות תתקבלנה בברכה ל: rafi.zeberger@gmail.com



עיצוב: אפרת נוילנדר | תיכנות: entry
© כל הזכויות שמורות לפורטל הדף היומי | אודות | צור קשר | הוספת תכנים | רשימת תפוצה | הקדשה | תרומות | תנאי שימוש באתר | מפת האתר