הרב יוסף שמשי, מחבר תוכנת "גמראור"
עקרונות בכללי הגמרא ובלשונה
 

סוגיא כוותיה; לטעמיה

[תנאים ואמוראים; כללי פסיקה; מונחי מפתח]

זבחים לה ע"א

גופא: תניא, רבי יהודה אומר: כוס אחד היה ממלא מדם התערובת, שאם ישפך אחד מהם נמצא שהוא מכשירו. אמרו לו לרבי יהודה: והלא לא נתקבל בכלי! מנא ידעי? אלא, שמא לא נתקבל בכלי? אמר להן:
אף אני לא אמרתי אלא כשנתקבל בכלי. והוא גופיה מנא ידע? כהנים זריזין ועבדין הייא ומשתפכין.
והלא דם התמצית מעורב בו!
רבי יהודה לטעמיה, דאמר: דם התמצית קרי דם, דתניא: דם התמצית באזהרה, רבי יהודה אומר: בכרת.
והאמר ר' אלעזר: מודה רבי יהודה לענין כפרה שאינו מכפר, שנאמר: (כי הדם הוא הנפש) +מסורת הש"ס: ]כי הדם הוא בנפש יכפר[+, דם שהנפש יוצאה בו קרוי דם, שאין הנפש יוצאה בו אין קרוי דם!
אלא רבי יהודה לטעמיה, דאמר: אין דם מבטל דם.
אמר להם רבי יהודה: לדבריכם, למה פוקקין העזרה?
אמרו לו: שבח הוא לבני אהרן שיהלכו עד ארכובותיהן בדם.
והא דם הוי חציצה! לח הוא ולא הוי חציצה, דתנן: הדם, והדיו, והדבש, והחלב - יבישין חוצצין, לחין אין חוצצין. והא קא מיתווסי מאנייהו, ותנן: היו בגדיו מטושטשין ועבד - עבודתו פסולה! וכי תימא דמדלו להו, והתניא: +ויקרא ו+ מדו - כמדתו, שלא יחסר ושלא יותיר! בהולכת אברים לכבש, דלאו עבודה היא. ולא? והתניא: +ויקרא א+ והקריב הכהן את הכל - זו הולכת אברים לכבש! אלא בהולכת עצים למערכה, דלאו עבודה היא. ולעבודה היכי אזלי? אזלי אאיצטבי

1.
הגמרא דנה בשיטתו של רבי יהודה, שסובר שדם שנשפך אחרי שהתקבל בכלי – לא נפסל מלזורקו על המזבח.

2.
הגמרא שואלת "והא דם הוי חציצה" [הדם שהיה על פני העזרה חוצץ בין רגלי הכהנים לבסיס העזרה].
בפשטות - על פי רש"י - השאלה היא על חכמים, ולא על רבי יהודה.

3.
שואל הצל"ח השאלה הרי היא גם לרבי יהודה ולא רק לחכמים. [ראה גם "שוטנשטיין", הערה 18]

4.
ונראה לי לומר [חידוש]: מכיון שמהלך הגמרא בעמוד האחרון הוא לפי רבי יהודה היה נראה שיש לפסוק כמותו, על פי הכלל שהלכה היא כמי ש"סוגייא כוותיה" [ נראה לי שלא זהה לגמרי לכלל של "מדשקיל וטרי אליביה הלכתא כוותיה"], לכן הגמרא בסוף הדיון דנה דווקא לפי חכמים כדי ללמדנו שהלכה כמותם.

5.
ובכל הדינים בסוגיה שהגמרא אומרת על רבי יהודה "ורבי יהודה לטעמיה..." הרמב"ם לא פוסק כרבי יהודה.

6.
לא לגמרי ברור האם תמיד הביטוי "ורבי... לטעמיה" נוסח על ידי עורך הגמרא בכוונה להודיענו שאין הלכה כאותה דעה.