סקר
בעקבות מסכת זבחים - כמות הלומדים בשיעור שלי:
התדלדלה מאוד!
פחתה
אותו דבר
עלתה


 

אמירה אחת אינה מחייבת / רפי זברגר

זבחים לד ע''א-ע''ב

 

הקדמה

למדנו בדף הקודם ובדף הנוכחי מספר מחלוקות בין רבי יוחנן לריש לקיש. נתמקד במחלוקת השלישית:
איתמר: המעלה אברי בהמה טמאה על גבי המזבח, ריש לקיש אמר: לוקה, רבי יוחנן אמר: אינו לוקה.
אם אדם מקריב בהמה טמאה (בהמה אסורה, כגון גמל וארנבת) על גבי המזבח, ריש לקיש סובר כי עובר על לאו ולכן לוקה, לעומתו, רבי יוחנן סובר שאינו לוקה. 
 

הנושא

הגמרא מנסה להסביר את שורש מחלוקתם: ריש לקיש אמר לוקין: טהורה אין, טמאה לא, ולאו הבא מכלל עשה -לוקין עליו, ורבי יוחנן אמר אין לוקין עליו, לאו הבא מכלל עשה - אין לוקין עליו.
הפסוק בתחילת ספר ויקרא (א', ב') קובע ממה ניתן להביא קרבנות: דַּבֵּר אֶל בְּנֵי יִשְׂרָאֵל וְאָמַרְתָּ אֲלֵהֶם: אָדָם כִּי יַקְרִיב מִכֶּם קָרְבָּן לה', מִן הַבְּהֵמָה: מִן הַבָּקָר וּמִן הַצֹּאן תַּקְרִיבוּ אֶת קָרְבַּנְכֶם. 
לפי כולם אנו לומדים מפירוט הבהמות המצוינות בפסוק כי מדובר רק בבהמות טהורות (בקר וצאן) ולא בטמאות. וזה מוגדר כ''לאו הבא מכלל עשה'', שהרי התורה כתבה אילו בהמות מותרות, ואנו מסיקים מכך על הבהמות האסורות. אם כן, מחלוקת רבי יוחנן וריש לקיש כיצד להתייחס ל''לאו הבא מכלל עשה'', ריש לקיש מחשיב זאת כמו לאו רגיל, ולכן פוסק כי לוקים עליו, ורבי יוחנן טוען כי מכיוון שהתורה לא ציינה לאו מפורש, לכן אין לוקים על לאו הבא מכלל עשה. 
רבי ירמיה מקשה על פסקו של ריש לקיש לפי הסבר זה, מברייתא מפורשת, בה למדנו כי ''לאו הבא מכלל עשה – עשה'' ולא לוקים עליו. לכן מסביר רבי יעקב לרבי ירמיה את המחלוקת באופן אחר: באברי בהמה טמאה דכולי עלמא לא פליגי, כי פליגי בחיה, והכי איתמר, רבי יוחנן אמר: עובר בעשה, ריש לקיש אמר: אינו עובר בולא כלום.
אנו ''יורדים'' מן המחשבה כי מחלוקת רבי יוחנן וריש לקיש עוסקת בהקרבת בהמות טמאות. במקרה של הקרבת בהמות טמאות כולם מסכימים כי אין לוקים, כיוון שכאמור לעיל, זהו ''לאו הבא מכלל עשה'', ולמדנו שאין לוקים על לאו כזה. 
מחלוקתם נסבה על הקרבת חיה טהורה (כמו צבי, אייל ועוד). לפי רבי יוחנן עוברים על מצוות עשה, ולריש לקיש לא עוברים על אף עבירה או מצוות עשה. 
הגמרא מפרשת את מחלוקתם, לפי הסבר זה, לאור הסבר על הפסוק שציטטנו לעיל:
רבי יוחנן אמר: עובר בעשה, בהמה אין - חיה לא. ריש לקיש אמר: אינו עובר עליו בולא כלום - ההוא למצוה.
לפי רבי יוחנן מגדירים הקרבת חיה כ''לאו הבא מכלל עשה'', שהרי התורה פרטה בהמות, ומסיקים כי ניתן להקריב דווקא מהבהמות, אבל חיות אסור להקריב, ולמדנו לעיל כלל: לאו הבא מכלל עשה – עשה, ולכן רבי יוחנן אומר שעובר על עשה.
ריש לקיש לעומת זאת, סובר בהסבר הפסוק, כי התורה דברה רק על לכתחילה. כלומר, לכתחילה יש להקריב מבהמה ולא מחיה, אך בדיעבד, אם הקריב חיה טהורה – הקרבן כשר. 
הגמרא מקשה על ריש לקיש מברייתא אשר נלמד בהמשך המסכת. נסביר את מהלך הברייתא: 
1. הפסוק הראשון העוסק בסוגי הקרבנות צוטט לעיל. הוא מכיל כלל: מִן הַבְּהֵמָה, שהיא כוללת בתוכה גם בהמות וגם חיות (כמשתמע בספר דברים (י''ד, ד')), ולאחר מכן פרטים: מִן הַבָּקָר וּמִן הַצֹּאן 
2.
מפסוק זה ניתן ללמוד כי לכתחילה יש להביא קרבן מן הבקר והצאן (בהמה) ולא מן החיה. אך גם אם הביאו חיה, יוצאים ידי חובת הקרבת הקרבן. 
הברייתא מציירת הלכה זה במשל הבא: למה זה דומה, לתלמיד שאמר לו רבו: הבא לי חטים, והביא לו חטים ושעורים, שאינו כמעביר על דבריו, אלא מוסיף על דבריו וכשר. 
מכיוון שהפסוק אמנם אמר להביא בהמה, והאדם הביא חיה. בכך, הוא אינו מבטל את בקשת רבו, אלא כביכול ''הוסיף'' והביא דבר נוסף על מה שאמר לו רבו (תוספות), ולכן לפי פסוק זה בלבד, ניתן להביא חיה. 
3. יש שני פסוקים בהמשך פרק א' בספר ויקרא, החוזרים ומזכירים את הבקר (פסוק ג' - אִם עֹלָה קָרְבָּנוֹ מִן הַבָּקָר זָכָר תָּמִים יַקְרִיבֶנּוּ, אֶל פֶּתַח אֹהֶל מוֹעֵד יַקְרִיב אֹתוֹ לִרְצֹנוֹ לִפְנֵי ה') ואת הצאן (פסוק י' - וְאִם מִן הַצֹּאן קָרְבָּנוֹ, מִן הַכְּשָׂבִים אוֹ מִן הָעִזִּים לְעֹלָה, זָכָר תָּמִים יַקְרִיבֶנּוּ).
4.
מתוך חזרה על הבקר והצאן פעמיים, ולאור הכלל: ''שנה עליו הכתוב לעכב'', אנו למדים כי יש להביא אך ורק צאן ובקר (מן הבהמה), ולא חיה, גם לא בדיעבד. 
הברייתא מציירת מסקנה הלכתית זו במשל הבא: למה זה דומה לתלמיד שאמר לו רבו: אל תביא לי אלא חיטין, והביא לו חיטין ושעורים, שאינו כמוסיף על דבריו, אלא כמעביר על דבריו.
המשל מתאר הנחייה של הרב, להביא אך ורק משהו מסוים, והתלמיד מביא משהו אחר. כך גם התורה, מכוח הכפלת העניין, אנו מפרשים את הציווי של הבורא, להביא אך ורק בהמות כמו צאן ובקר ולא להביא חיה. 
מסקנה זו, כי אסור להביא חיה כקרבן, סותרת את דברי ריש לקיש אשר אמר לעיל, כי אין איסור בכך. 
ואמנם הגמרא לא מתרצת את הקושיא ונשארת במצב של ''תיובתא דריש לקיש תיובתא'' – קושיא ללא תירוץ. 
 

מהו המסר?

המשלים המובאים בברייתא מלמדים אותנו, כי לפעמים כשאומרים דבר מה, הכוונה ''לאו דווקא'' לאותו דבר, וניתן גם "להביא" דבר נוסף. אך אם חוזרים ואומרים אותה אמירה פעמיים, הכוונה ''דווקא'' לדבר המסוים הנאמר, ולא דברים אחרים.
נלמד עיקרון זה ''גם לחיים''. אם אומרים דבר מה, ולא חוזרים עליו, אין מתכוונים לומר ''דווקא'' דברים אלו ולא דברים אחרים. יש ''אפשרות משחק'' לשומעים, ולכן גם ''לא נקפיד'' אם מישהו יעשה דבר מה נוסף למה שנאמר. אך אם האומר, מקפיד לחזור על דבריו יותר מפעם אחת, אין הוא מתכוון אלא לאותו דבר ולא דבר אחר. במקרה כזה, ניתן ''להקפיד'' על השומע, ו''לדרוש'' ביצוע של הדבר הנאמר, ולא דבר אחר.
עיקרון זה נכון בכל מיני ''דיאלוגים'', למשל: בין חברים, בין הורים לילדים, וגם בין ילדים להורים. אין צורך להקפיד ולעמוד על המשמר לקיומה של אמירה כזו או אחרת, ניתן ''לזרום'' ולקיימה גם באופן אחר. אך אם הדברים נשנו ונאמרו פעמיים או יותר – ניתן גם ניתן לבקש ולדרוש את קיום האמירה.


המאמר לע''נ  אבי מורי: ר' שמואל ב''ר יוסף, אמי מורתי: שולמית ב''ר יעקב, וחמי: ר' משה ב''ר ישראל פישל ז''ל
תגובות תתקבלנה בברכה ל: rafi.zeberger@gmail.com



עיצוב: אפרת נוילנדר | תיכנות: entry
© כל הזכויות שמורות לפורטל הדף היומי | אודות | צור קשר | הוספת תכנים | רשימת תפוצה | הקדשה | תרומות | תנאי שימוש באתר | מפת האתר