סקר
בעקבות מסכת זבחים - כמות הלומדים בשיעור שלי:
התדלדלה מאוד!
פחתה
אותו דבר
עלתה


 

פסיעה אחת מיותרת / רפי זברגר

זבחים לג ע''א

 

הקדמה

בדף הקודם למדנו את דעת עולא הסוברת כי ''ביאה במקצת שמה ביאה''. כלומר, גם אם חלק מגוף האדם נכנס למקדש, הרי אנו מחשיבים זאת כביאה שלמה. 
 

הנושא

בתחילת הדף שלנו מביאה הגמרא ברייתא המסייעת לדינו של עולא: 
כל הסמיכות שהיו שם, קורא עליהן אני: "תיכף לסמיכה שחיטה", חוץ מזו שהיתה בשער נקנור, שאין מצורע יכול ליכנס לשם עד שמזין עליו מדם חטאתו ומדם אשמו. ואי אמרת ביאה במקצת לא שמה ביאה - ליעייל ידיה ולסמוך.
כידוע, יחיד המביא קרבן בהמה, חייב לסמוך שתי ידיו על הבהמה, להתוודות על חטאיו (אם מביא קרבן על חטא), או להודות (אם מביא קרבן תודה). אומרת הברייתא, שיש דין המחייב לבצע את הסמיכה ''סמוך לשחיטה'', כך שלא יהיה הפסק בין שתי הפעולות הללו. מסייגת הברייתא כלל זה ואומרת כי בקרבן מצורע, המובא ביום השמיני לטהרתו, אין הסמיכה מבוצעת בסמיכות לשחיטה, כיוון שהמצורע לא רשאי להיכנס לעזרה, שהרי עדיין לא נטהר באופן סופי, עד שיזו עליו מדם קרבן האשם ומלוג השמן (שלב זה מכונה המצורע ''מחוסר כיפורים''). 
לכן, אומרת הברייתא, מוציאים את הבהמה החוצה, לשער נקנור, מקום שאין בו קדושת עזרה, שם הוא סומך על הקרבן, ולאחר מכן לוקחים את הבהמה לשחיטה בצפון העזרה. 
מסיקה הגמרא מברייתא זו כי ''ביאה במקצת שמה ביאה'', שהרי אם ביאה במקצת לא הייתה ביאה, ניתן היה לומר למצורע להכניס רק את ידיו לתוך העזרה כדי לסמוך על הקרבן, ומיד לאחר מכן היו שוחטים אותו. מכך שהברייתא לא נקטה אפשרות זו, אנו מסיקים כי ביאה במקצת שמה ביאה.
בהמשך הגמרא מובאות שתי גרסאות של דברי רב יוסף, הדוחות את הראיה מהברייתא, לא נתמקד בהן. 
לאחר מכן מנסה הגמרא להבין טוב יותר את דין קרבן המצורע אשר למדנו בברייתא: מאי קסבר? אי קסבר סמיכת אשם מצורע דאורייתא, ותכף לסמיכה שחיטה דאורייתא - ליעול ולסמוך להדיא, דרחמנא אמר.
שואלת הגמרא: אם דין סמיכת קרבן אשם מצורע הוא מן התורה, וגם דין ''סמיכות הסמיכה לשחיטה'' הוא דין מן התורה, אזי המצורע היה חייב להיכנס לתוך העזרה ולסמוך בשתי ידיו בפנים, שהרי התורה ציוותה עליו לעשות כך? ומדוע הברייתא קבעה שהמצורע סומך ידיו על קרבן האשם בתוככי שער נקנור?
עונה רב אדא בן מתנה: גזירה שמא ירבה בפסיעות.
תשובה מעניינת ומפתיעה: אמנם אין בעיה להתיר למצורע להיכנס לעזרה על מנת לסמוך ידיו על הקרבן, כפי שהתורה מתירה לשיטה זו. ומכיוון שההיתר הוא אך ורק כדי לסמוך ידיו על הקרבן ותו לא, הרי חכמים חששו שלאחר הסמיכה, ילך ''צעדים מיותרים'' בתוך העזרה, ומכיוון שהוא עדיין טמא, הרי הוא יענש על כך בעונש כרת. כדי ''לחסוך'' את הסיכון הנ''ל, קבעו חכמים שיסמוך מחוץ לעזרה, בתוככי מזוזות שער נקנור, ובכך לא יבוא לידי איסור. 
 

מהו המסר?

מתוך תשובתו של רב אדא אנו למדים מספר דברים:
1. למרות שהתרנו לאדם לפסוע בתוככי העזרה, אך אם יפסע רק פסיעה אחת מיותרת, הרי שיכול להסתכן בתוצאות מרחיקות לכת ,ולענישה כבידה מאוד.
2. חכמים, ברוב חכמתם ותבונתם, יכולים לאסור דבר שמן הדין הותר לביצוע, אך ורק מתוך הכרת המציאות, וחשש מפני ''הליכת יתר'' והסכנות הכרוכות בכך.
למדנו כי פעמים צריך להיזהר מלפסוע ''פסיעה אחת יותר מידי''. גם אם יש היתר לבצע פעולה או דרישה לביצוע משימה מסוימת, יש לשים לב לעמוד בכללים ובהוראות, ולהשתדל מאוד שלא לסטות מהם. פעמים, ביצוע ייתר, אפילו אם הוא מגיע מתוך כוונה טובה, יכול לגרום לנזק ולסבל מיותר.
עיקרון זה נכון גם בנושאי חינוך. מוטלת חובה על ההורים לשמוע, ללמוד וללמד את ילדיהם ערכים, מוסר ודרך ארץ.
לפעמים, במיוחד בגיל הבגרות, יש להיזהר שלא לפסוע ''פסיעה אחת מיותרת'' בקשר בין ההורה והילד, אשר עלולה לגרום ל"קצר בתקשורת'', עלולה להוריד את האמון בין ההורים והילדים שנצבר בעמל רב במשך תקופה ארוכה.


המאמר לע''נ  אבי מורי: ר' שמואל ב''ר יוסף, אמי מורתי: שולמית ב''ר יעקב, וחמי: ר' משה ב''ר ישראל פישל ז''ל
תגובות תתקבלנה בברכה ל: rafi.zeberger@gmail.com



עיצוב: אפרת נוילנדר | תיכנות: entry
© כל הזכויות שמורות לפורטל הדף היומי | אודות | צור קשר | הוספת תכנים | רשימת תפוצה | הקדשה | תרומות | תנאי שימוש באתר | מפת האתר