הרב יוסף שמשי, מחבר תוכנת "גמראור"
עקרונות בכללי הגמרא ובלשונה
"תנא קמא" וחכמים
[תנאים ואמוראים; כללי פסיקה; מונחי מפתח]
זבחים כט ע"ב
אמר רבי יהודה, זה הכלל: כל שמחשבת הזמן קדמה למחשבת המקום - פגול וחייבין עליו כרת,
ואם מחשבת המקום קדמה למחשבת הזמן - פסול ואין בו כרת;
וחכמים אומרים: זה וזה פסול ואין בו כרת
1.
במשנתנו מובאת דעת תנא קמא באופן מפורט.
רבי יהודה חולק על אחד הכללים של תנא קמא, וחכמים חולקים על רבי יהודה ובפשטות הם סוברים כתנא קמא.
2.
ר' עובדיה מברטנורא מסכת זבחים פרק ב משנה ה:
ר' יהודה אומר כו' - אכולה מתניתין פליג. דלית ליה דמחשבת שאר פסולים מוציאה מידי פגול, אא"כ קדם פסולו לפגולו. ובעבודה אחת נמי פליג, דאית ליה תפוס לשון ראשון. ואין הלכה כר' יהודה:
רבי יהודה סובר באופן שיטתי את הכלל "תפוס לשון ראשון" [אם אדם אמר/התכוון לשני דברים].
והוא פוסק כחכמים.
3.
תוספות יום טוב מסכת זבחים פרק ב משנה ה:
אמר ר"י זה הכלל כו' - והר"ב העתיק ר"י אומר. וכן ל' רש"י והוא נכון דהא פליג. אבל במשנה בגמרא וכן מייתי לה הגמ' גרס אר"י כו' וכיוצא בזה פ"ב ופ"ג דנזיר:
תוספות יום טוב מסכת זבחים פרק ב משנה ה
וחכ"א זה וזה פסול - צ"ע דחכמים היינו ת"ק:
הוא מקשה, הרי דעת חכמים זהה לדעת תנא קמא!
3.1
הביטוי "... היינו תנא קמא - 17 מופעים בש"ס. הביטוי "חכמים היינו תנא קמא" - 3 מופעים. אולי 4.
3.2
מדוע כאן הגמרא לא הקשתה "חכמים היינו תנא קמא"! ומה התשובה לכך שהמשנה ציינה את דעת חכמים שזהה לדעת תנא קמא?
4.
תפארת ישראל - יכין מסכת זבחים פרק ב משנה ה:
מז) ואין בו כרת. חכמים היינו ת"ק, רק הדר נקט דברי ת"ק הכא, כדי להפסיק בין דברי ר' יהודה לבין הא דתני בתר הכי לאכול כחצי זית וכו', דלא תימא כולה מלתא דר' יהודה היא:
הוא מיישב את השאלה שבסעיף 3.2. בסוף המשנה מובא דין שמוסכם על כולם, וכדי שלא נחשוב שאלה המשך דברי רבי יהודה דווקא, לכן הוסיפו את דעת חכמים, שאמנם תואמת לדעת "תנא קמא".
4.1
למעשה יוצא שבמשנתנו 4 חלקים: דעת תנא קמא, דעת רבי יהודה, דעת חכמים=תנא קמא, ודין שמוסכם על כל הדעות.
5.
ראה הסברים נוספים ב"מתיבתא", "ילקוט ביאורים", עמוד רכ:
6.
מחבר המשנה רוצה לפסוק כתנא קמא על ידי זה שהוא חוזר ומזכיר את דעת תנא קמא בלשון "חכמים".
6.1
אלא שקצת קשה, שהרי בדרך כלל הכלל הוא, שהלכה היא כתנא קמא נגד תנא יחיד - כרבי יהודה בסוגייתנו.
6.2
ואולי התשובה היא, שלכאורה ההלכה במשנתנו היתה צריכה להיות דוקא כרבי יהודה מפני שאמוראים בגמרא נחלקו בהסבר דעתו. לכן הובאה דעת חכמים במשנה - שזהה ל"תנא קמא" -ללמדנו שכך הלכה.
6.3
הנ"ל מבסס על ההנחה ["חידוש"], שרבי יהודה הנשיא בזמן שערך את משנתנו כבר ידע/הכיר שיש כמה אפשרויות להסביר את שיטת רבי יהודה במשנתנו. ואפשרויות אלה הובאו בגמרא כמחלוקת אמוראים. ובזה מיושבת שאלת החת"ס שמובאת ב"מתיבתא", שם בסעיף א [לא מצאתי במקור].
6.4
הסבר נוסף מובא ב"מתיבתא", שם, סעיף ב, שבאמת יש נפקא מינה בין תנא קמא לחכמים - לפי מחלוקת האמוראים בגמרא [וממילא שלא כדברינו לעיל בכל סעיף 6].
7.
ראה מה שכתבנו על מסכת נדה דף ל:
בגמרא:
מתני'. המפלת ליום מ' - אינה חוששת לולד, ליום מ"א - תשב לזכר ולנקבה ולנדה. רבי ישמעאל אומר: יום מ"א - תשב לזכר ולנדה, יום פ"א - תשב לזכר ולנקבה ולנדה, שהזכר נגמר למ"א והנקבה לפ"א.
וחכמים אומרים: אחד בריית הזכר ואחד בריית הנקבה - זה וזה מ"א.
... וחכ"א אחד בריית זכר ואחד בריית נקבה וכו'. חכמים היינו ת"ק! וכי תימא: למסתמא רישא כרבנן, ויחיד ורבים הלכה כרבים, פשיטא!
מהו דתימא: מסתברא טעמא דרבי ישמעאל, דקמסייע ליה קראי, קמ"ל.
הגמרא מקשה: מפשט המשנה משמע שחכמים ו"תנא קמא" סוברים אותו דבר, שבריית זכר ונקבה שווים - ביום ה-41.
8.
מעלה הגמרא אפשרות ראשונה להסבר: הרישא שהיא דעת "תנא קמא" היא אמנם זהה לדעת חכמים בסיפא, אבל כך התכוון "רבי" ללמדנו, ש"סתם משנה" ברישא היא דעת "חכמים" ולכן פוסקים כמותם כי הם רבים נגד דעת יחיד של רבי ישמעאל והכלל הוא "יחיד ורבים הלכה כרבים".
9.
והקושי כאן גלוי: הרי גם אם הרישא [דעת "תנא קמא"] לא היתה כתובה במשנה, הרי רואים במשנה שדעת רבי ישמעאל היא דעת יחיד נגד הסיפא, שהיא דעת חכמים – "רבים" !
9.1
וקושי נוסף: כדברינו לעיל בסעיף 6.1 [על הסוגיה במסכת זבחים דף כט], שהרי הכלל הוא בין כך שהלכה כתנא קמא נגד תנא יחיד שחולק עליו. אבל אולי כלל זה לא תקף כלפי תנאים בדורו של רבי עשמעאל!
10.
רש"י מסכת נדה דף ל עמוד ב:
היינו ת"ק - דתנא לעיל ליום מ"א תשב לזכר ולנקבה ולנדה אלמא בריית נקבה ליום מ"א.
וכי תימא רישא - להכי תנא ליה לאשמועינן סתמא דמתניתין כרבנן ונשמע מינה דהלכתא כוותייהו
ולא נהירא לי גירסא ופירושה דה"ל סתם ואח"כ מחלוקת ואין הלכה כסתם
משמע מדברי רש"י - בפירושו הראשון: כוונת הגמרא לומר ש"סתמא" ברישא - דעת ה"תנא קמא" - היא כדעת רבנן בסוף המשנה.
10.1
ורש"י מקשה: אם כן, נשאר בסופו של דבר "סתם" ברישא ומחלוקת בשני החלקים האחרים [רבי ישמעאל וחכמים], וכל המשנה מוגדרת כ"סתם ואחר כך מחלוקת", והכלל הוא שבמקרה כזה אין הלכה כסתם והיינו צריכים לפסוק כרבי ישמעאל!
10.1.1
דברי רש"י הנ"ל מתאימים לכאורה גם כלפי האמור לעיל בסעיף 6 [על הסוגיה בזבחים דף כט]
10.1.2
הנ"ל מבוסס על ההנחה שגם במשנה אחת קיים המושג של "סתם ואחר כך מחלוקת" - וכנראה כך גם לגבי הכלל ההפוך - מחלוקת ואחר כך סתם - שהלכה כסתם.
זאת אומרת שבתוך משנה אחת יש משמעות לסדר הבאת הדעות!
10.3
לכן רש"י מפרש באופן אחר:
ונ"ל דהכי גרס וכי תימא למסתמא כרבנן ויחיד ורבים הלכה כרבים פשיטא מהו דתימא כו' והכי פירושה וכי תימא תנא הך סיפא לאשמעינן דסתמא דלעיל סתמא דרבנן היא ויחיד ורבים הלכה כרבים פשיטא דסתמא דרבים היא הואיל וסתמא תנייה רבי ולא אשכחן יחידאה דאמר הכי דנימא פלוני היא.
מהו דתימא כו' - קמשמע לן מדמהדר רבי ושנאה בלשון חכמים שמע מינה דהלכה כסתם ראשון ואף על פי שמחלוקת ר' ישמעאל בצדו.
בפירושו השני רש"י מדגיש נקודה מעניינת: הסיפא נועדה להדגיש שגם הרישא היא "סתם משנה" כי היא דעת רבים, הרי זה ברור שדעת "תנא קמא" תמיד היא דעת רבים מכיון שלא מצינו באף מקום דעת יחיד שחולקת [מלבד רבי ישמעאל – במשנתנו], ועל זה עונה הגמרא: הרישא במשנה היא "סתם משנה" אבל מכיוון שיש דעת רבי ישמעאל הרי שכל שני החלקים במשנה נקראים "מחלוקת" [ואולי הוא מתכון ל"סתם ואחר כך מחלוקת"] ולכן "רבי" כתב את הסיפא בלשון חכמים כדי ללמדנו הלכה כ"סתם הראשון" למרות שיש מחלוקת.
אבל עדיין קשה לי: מדוע בכלל "רבי" כתב את הרישא הרי גם בלי הרישא פשוט שהלכה כחכמים נגד רבי ישמעאל.
10.4
ואולי כוונת רש"י בפירוש השני היא: אם לא היתה כתובה הסיפא הייתי אומר שאמנם הלכה צריכה להיות כדעת "תנא קמא" [כי תמיד "דעת קמא" היא דעת "רבים"] אבל מכיון שסברת רבי ישמעאל עדיפה היינו פוסקים כרבי ישמעאל, לכן "רבי" כתב את דעת חכמים בסיפא כדי ללמדנו שהלכה כמותם בכל אופן.
למעשה, כאילו הגמרא אומרת ש"רבי" כתב פעמיים את דעת "רבנן" כדי שלא נטעה שלא לפסוק כמותם.
וראה עוד ב"מתיבתא", "ילקוט ביאורים", עמוד צח.
10.5
עיקרון נוסף שנלמד מסוגייתנו: כאשר דעה מסויימת נחשבת כ"מסתברא" [בגלל הוכחה מפסוק וכד'] הרי שהלכה כאותה דעה אפילו נגד הכלל ש"הלכה כרבים"!
11.
אולי יש ליישב – בסוגייתנו מסכת מנחות דף יב ובסוגיה המקבילה - מסכת זבחים דף כט ["חידוש"]: שהדעה הראשונה הינה מפורטת מאד, ודעת חכמים נאמרה באופן עקרוני וכללי ואי אפשר היה ללמוד ממנה את פרטי הדינים.
12.
ויותר נראה לי לומר ["חידוש"] : נוסח המשנה עד דעת חכמים היתה משנה עתיקה שהיתה לפני רבי יהודה הנשיא [="רבי"]. וכאשר רבי יהודה הנשיא רצה להכריע כדעה הראשונה [למרות שלרבי יהודה כנראה יש סברא טובה יותר] הרי שרבי יהודה הנשיא הוסיף את דעת חכמים לומר, שהלכה כמותם.
