סקר
מסכת בבא קמא:





 

סבלנותו של המורה / רפי זברגר

זבחים כה ע''ב

 

הקדמה

הגמרא דנה מה דינו של אוויר מעל לכלי. מצטטים משנה ממספרת פרה (ו', ד'): 
נתן ידו או רגלו או עלי ירקות כדי שיעברו מים לחבית – פסולין, עלי קנים ועלי אגוזים – כשירה. זה הכלל: דבר המקבל טומאה – פסולין, דבר שאינו מקבל טומאה – כשירין.
מדובר על מי מעיין לצורך מי חטאת (מי פרה אדומה, המהווה חלק מטהרת טמא מת). אם זורמים מי מעיין במדרון ההר, ובתחתיתו שמו חבית לקלוט את המים. אם בסוף המדרון שמו דבר מה (נכנה אותו ''מתאם'') כדי להסיט את המים אל החבית, תלוי בטיב המתאם: אם הוא מקבל טומאה, הרי שהמים אינם יכולים לשמש מי חטאת, אך אם המתאם אינו מקבל טומאה, הרי שגם המים אשר נשפכו דרכו לחבית לא נטמאו ויכולים לשמש למי חטאת. 
 

הנושא

שאלה הגמרא, מניין אנו לומדים דין זה? מביא רבי יוחנן בשם רבי יוסי בן אבא פסוק (ויקרא, ל''א, ל''ו) ממנו את העיקרון:
אַךְ מַעְיָן וּבוֹר מִקְוֵה מַיִם יִהְיֶה טָהוֹר, וְנֹגֵעַ בְּנִבְלָתָם יִטְמָא. הפסוק מלמדנו כי התהוות של מים המסוגלים לטהר, כמו מי מעין או מקוה, חייבים להתהוות ע''י דברים שאינם ראויים לקבל טומאה. 
מסיק מתוך משנה זו רבי חייא בשמו של רבי יוחנן: זאת אומרת אוויר כלי, ככלי דמי. 
המסקנה היא כי אוויר מעל הכלי, דינו כמו הכלי עצמו, ולא נחשב ל''אוויר סתם'', שהרי אם היה נחשב לאוויר, לא היה מטמא את המים שבחבית. 
רבי זירא, תלמידו של רבי חייא, התייחס למסקנתו של רבי חייא ושאל אותו: ודלמא בשותת? 
אולי המשנה מדברת שיש ''קשר ישיר'' בין המים הנובעים לחבית, והמים ''שותתים'' לתוך החבית, או אז אין אוויר בין המים לחבית, ואין אפשרות להסיק את המסקנה ההלכתית ''אוויר כלי ככלי דמי''.
ענה רבי חייא רבו: תרדא, "כדי שיעברו מים לחבית" תנן.
תרדא
היא מילה ''קשה''. רש''י מפרש: שוטה בהול. כלומר, טיפש שאינו נותן דעתו לדבריו. מוסיף רבי חייא ואמר לתלמידו, כיצד אתה בכלל שואל כזו שאלה, והרי מתוך לשונה של המשנה שאמרה "כדי שיעברו מים לחבית" משמע שהמים יקלחו ולא ישתתו. 
 

מהו המסר?

היום נדבר על צורת ביטוי של רבי חייא לתלמידו. הוא שמע את שאלתו ודלמא בשותת? ומיד הגיב ואמר לו שזו בעצם תרדא -שאלה שטותית ולא הגיונית. הרב רצה להוכיח את תלמידו, וע''י ביטוי ''קשה'' ביקש ''לעורר'' אותו וביקש ללמד אותו לשים לב ללשונה של המשנה. להיות ''ערני'' ולבדוק את הלשון לפני ששואלים ומבררים.
לעניות דעתי, יחס זה של רב לתלמיד לא מתאימה לכל תלמיד. ביחס לרבי זירא, אמורא גדול מאוד, אפשר לומר ביטוי ''קשה'' והתלמיד מבין את התוכחה, ומפנים אותה להמשך דרכו הלימודית.
אבל ביחס ל''תלמיד רגיל'' נראה שאין לומר ''מילים קשות'' כאלו. מילים כאלו יכולות לפגוע בתלמיד, ולגרום לתוצאה הפוכה לגמרי. הן יכולות לחסום אותו מלשאול שאלות בהמשך הדרך, לחסום אותו מלחשוב מחשש ומפחד ''כיצד יגיבו לשאלה השטותית שלי''. לכן נראה שיש לקבל, לשמוח ולענות במתינות ובסבלנות לכל שאלה של תלמיד, אפילו שנראית לרב כשטותית ולא רצינית. גם אם לא הבין בפעם הראשונה או השנייה ואף אם לא הבין בפעם השביעית והשמינית, לנסות ולהסביר בסבלנות שוב ושוב לתלמיד, עד אשר יבין ויפנים את התשובה. לא לפגוע בו ולא להעליבו, כדי לא לגרום לו לקיבעון ולפחד מפני שאלות עתידיות. כל האמור לעיל נכון ליחס מורה לתלמיד, ונכון שבעתיים ביחס הורה לילדיו.
סבלנות, סבלנות, סבלנות – זהו "שם המשחק".


המאמר לע''נ  אבי מורי: ר' שמואל ב''ר יוסף, אמי מורתי: שולמית ב''ר יעקב, וחמי: ר' משה ב''ר ישראל פישל ז''ל
תגובות תתקבלנה בברכה ל: [email protected]

תגובות

הוספת תגובה

(לא יפורסם באתר)
* (לצורך זיהוי אנושי)
תכנות: entry
© כל הזכויות שמורות לפורטל הדף היומי | אודות | צור קשר | הוספת תכנים | רשימת תפוצה | הקדשה | תרומות | תנאי שימוש באתר | מפת האתר