בגד נאה / רפי זברגר

זבחים יח ע''א

הקדמה

במשנה הפותחת את הפרק השני למדנו פסולים שונים בעבודת הכוהנים. אחד הפסולים היה ''מחוסר בגדים''. כלומר, אם כהן עובד בבית המקדש אך לא לובש את כל בגדי הכהונה שלו, העבודה נפסלת. לכהן הדיוט היו ארבעה בגדים: מכנסיים, אבנט, כתונת ומגבעת. על בגדים אלו לבש הכהן הגדול עוד ארבעה בגדים: אפוד, חושן, ציץ ומעיל. אם כהן הדיוט עבד עם שלושה בגדים, או כהן גדול עבד עם שבעה בגדים – עבודתם פסולה. 
 

הנושא

שאלה הגמרא בשלהי דף י''ז מהו מקור הדין הקובע כי מחוסר בגדים פוסל ומחלל את העבודה. הובאו שני מקורות:
1. רבי אבהו בשם רבי יוחנן, או רבי אלעזר בנו של רבי שמעון למדו זאת מפסוק בספר שמות (כ''ט, ט'): וְחָגַרְתָּ אֹתָם אַבְנֵט, אַהֲרֹן וּבָנָיו, וְחָבַשְׁתָּ לָהֶם מִגְבָּעֹת, וְהָיְתָה לָהֶם כְּהֻנָּה לְחֻקַּת עוֹלָם, וּמִלֵּאתָ יַד אַהֲרֹן וְיַד בָּנָיו.
בזמן שבגדיהם עליהם - כהונתם עליהם, אין בגדיהם עליהם - אין כהונתם עליהם.
מהסמיכות בפסוק למילים וְהָיְתָה לָהֶם כְּהֻנָּה לתיאור חלק מהבגדים (אבנט ומגבעת) לומדים רב אבהו או רבי אלעזר, 
כי חלות הכהונה תלויה בבגדים, וללא בגדים לא ''חלה'' כהונה עליהם ולכן פוסלים כל עבודה שייעשו. 
שואלת הגמרא: והא מהכא נפקא מהתם נפקא, האם מקור הדין הוא בפסוק לעיל, הרי יש לימוד אחר בברייתא: 
2. דתניא: מנין לשתויי יין שאם עבד חילל? תלמוד לומר (ויקרא י', ט'): יַיִן וְשֵׁכָר אַל תֵּשְׁתְּ, אַתָּה וּבָנֶיךָ אִתָּךְ, בְּבֹאֲכֶם אֶל אֹהֶל מוֹעֵד, וְלֹא תָמֻתוּ, חֻקַּת עוֹלָם לְדֹרֹתֵיכֶם. ובפסוק שלאחר מכן כתוב: וּלֲהַבְדִּיל בֵּין הַקֹּדֶשׁ וּבֵין הַחֹל וּבֵין הַטָּמֵא וּבֵין הַטָּהוֹר. 
מהסמיכות בפסוקים בין האיסור של הכהן לשתות יין לפני עבודה במקדש, לפסוק של הוראת הכהן (מלשון מורה), אנו למדים כי כהן שתוי פוסל את עבודתו. 
ממשיכה הברייתא ושואלת: מחוסר בגדים ושלא רחוץ ידיים ורגלים מנין?
מהו מקור הדין של חילול עבודה ע''י כהן שעבד אם היה מחוסר בגדים או שלא רחץ את ידיו ורגליו לפני עבודתו?
עונה הגמרא שישנם שלושה פסוקים, בשלושה נושאים בהם נאמרה המילה ''חוקה'':
a. חֻקַּת עוֹלָם לְדֹרֹתֵיכֶם – הפסוק אשר ציטטנו לעיל בנושא שתויי יין. 
b. וְהָיְתָה לָהֶם כְּהֻנָּה לְחֻקַּת עוֹלָם – הפסוק אשר צוטט לעיל בנושא מחוסר בגדים. 
c. וְרָחֲצוּ יְדֵיהֶם וְרַגְלֵיהֶם וְלֹא יָמֻתוּ, וְהָיְתָה לָהֶם חָק עוֹלָם לוֹ וּלְזַרְעוֹ לְדֹרֹתָם (שמות, ל', כ''א) - פסוק שעוסק ברחיצת ידיים ורגליים
בשתויי יין למדנו כי עבודתו של כהן שתוי פוסלת, ומהגזירה שווה לומדים כי גם כהן מחוסר בגדים או כהן שלא רחץ
ידיו ורגליו - פסל את עבודתו. 
שואלת הגמרא, אם יש גזירה שווה כפי שלמדנו בברייתא, מדוע צריך את הלימוד הראשון מהפסוק בספר שמות? 
עונה הגמרא: אי מהתם, הוה אמינא: הני מילי עבודה דזר חייב עליה מיתה, אבל עבודה דאין זר חייב עליה מיתה -אימא לא? קא משמע לן. 
כדי להבין את תשובת הגמרא נקדים ונאמר כי זר העובד במקדש חייב מיתה רק על ''עבודה תמה'', עבודה שאין אחריה עבודה אחרת. מדובר על ארבע עבודות: זריקת הדם (פעולה אחרונה בעבודות הדם), הקטרת אימורים (שריפת האיברים הפנימיים של הקרבן), ניסוך היין או ניסוך המים בסוכות. אמנם אסור לזר לעבוד באף עבודה, אך כאמור מתחייב מיתה רק בארבע העבודות הנזכרות.
מתרצת הגמרא: אם היינו לומדים רק מהגזירה שווה היינו אומרים, כי חייבים על מחוסר בגדים רק בעבודה אשר זר חייב עליה מיתה (ארבע פעולות לעיל), אבל פעולה אשר זר לא מתחייב עליה עונש מיתה – לא יהיה חילול עבודה של מחוסר בגדים, לכן הביאה הגמרא מקור נוסף כדי ללמד כי חייבים גם על עבודות אשר זר לא מתחייב עליהם מיתה. 
 

מהו המסר?

מדוע באמת יש הבדל בן דין ''זר'' שחייבים עליו מיתה בידי שמים רק ב''עבודה תמה'', ומחוסר בגדים מחלל את כל העבודות שהוא משתתף בהם במקדש?
אולי ניתן לומר כי אם זר עובד במקדש (ייתכן שלובש עליו בגדי כהונה), לא תמיד ניתן לזהותו כ''זר''. בהחלט ייתכן כי ''זר'' מתחפש כל כך יפה, עד שהסובבים אינם מודעים לעבודת הזר במקדש, לכן נענישו רק במצבים חזקים, כמו הפעולות אשר זר מקריבם חייב מיתה. כל זאת לעומת ''מחוסר בגדים'', אשר כולם רואים במה מדובר, כך שכהן זה אינו משמש בכל הבגדים אליהם הוא מחויב. מחוסר בגדים נענש על כך כי הוא עובד ''בריש גלי'' ללא כל הבגדים שהוא מחויב עליהם, לכן – כל עבודה שכזו, מחללת את הקרבן.
נלמד מכאן כי יש לשים לב, ולהקפיד על ''איך שאנחנו נראים''. קודם כל ללכת עם בגדים מתאימים ותואמים.
במקביל, יש לבדוק שאמנם הבגד לא קטן מידי או גדול מידי. כמו כן הבגד צריך להיראות ''סביר לעין המתבונן''.


המאמר לע''נ  אבי מורי: ר' שמואל ב''ר יוסף, אמי מורתי: שולמית ב''ר יעקב, וחמי: ר' משה ב''ר ישראל פישל ז''ל
תגובות תתקבלנה בברכה ל: [email protected]