הרב יוסף שמשי, מחבר תוכנת "גמראור"
עקרונות בכללי הגמרא ובלשונה
"ופליגא ד..."; "הלכה כבתראי"; ביטויים ייחודיים בש"ס
[תנאים ואמוראים; כללי פסיקה; מונחי מפתח]
זבחים יט ע"א
תנן התם: כהן שלקה באצבעו - כורך עליה גמי, במקדש אבל לא במדינה, ואם להוציא ממנה דם - כאן וכאן אסור.
אמר ר' יהודה בריה דרבי חייא: לא שנו אלא גמי, אבל צילצול קטן הוי יתור בגדים;
ורבי יוחנן אמר: לא אמרו יתור בגדים אלא במקום בגדים, אבל שלא במקום בגדים לא הוי יתור.
ותיפוק ליה משום חציצה! בשמאל; א"נ, שלא במקום עבודה.
ופליגא דרבא, דאמר רבא אמר רב חסדא: במקום בגדים - אפי' נימא אחת חוצצת, שלא במקום בגדים - שלש על שלש חוצצות, פחות מכאן אינן חוצצות.
אדרבי יוחנן ודאי פליגא, אדר' יהודה בריה דרבי חייא מי לימא דפליגא? שאני צילצול קטן דחשיב. לישנא אחרינא אמרי לה, אמר ר' יהודה בריה דרבי חייא: לא שנו אלא גמי, אבל צילצול קטן חוצץ; ורבי יוחנן אמר: לא אמרו חציצה בפחות משלש על שלש אלא במקום בגדים, אבל שלא במקום בגדים - שלש על שלש חוצצות, פחות מיכן אינה חוצצת, והיינו דרבא אמר רב חסדא. לימא פליגא אדר' יהודה בריה דרבי חייא! שאני צילצול קטן דחשיב.
1.
הגמרא מביאה מחלוקת בין רבי יהודה בנו של רבי חייא לרבי יוחנן [שניהם היו בני אותו דור] בהסבר המשנה.
והגמרא מסבירה את דברי רבי יוחנן שדין "יתור" בבגדים נאמר רק במקום ששמים עליו בגדים,
2.
ובזה רבי יוחנן חולק על דברי רבא שאמר בשם רב חסדא, שגם אם לא במקום בגדים אם החציצה היא גדולה [שלוש על שלוש] הרי נחשב חציצה כי נחשב "יתור" בבגדים – ולא כרבי יוחנן.
3.
כיצד הגמרא אומרת שרבי יוחנן לא פסק כרבא. היא היה צריכה לומר להיפך: רבא לא סבר כרבי יוחנן.
4.
אנציקלופדיה תלמודית כרך ט, [הלכה] טור שכד:
"ופליגא דפלוני" - בין בתנאים ובין באמוראים, על הרוב אין הלכה כאותו החולק על פלוני
ומקורותיו: רס"ג בכללי ר"ב אשכנזי 377, והובא ביעיר אוזן עין זוכר מערכת ו כלל כא.
כלומר, ההלכה בסוגייתנו צריכה להיות כרבא בגלל הביטוי בסוגיה "ופליגא דרבא".
5.
לכאורה ההלכה כרבא לעומת רבי יוחנן גם מפני שרבא נחשב כ"בתראי" לעומת רבי יוחנן. אלא אם נאמר "חידוש": הכלל שהלכה כבתראי תקף רק בין אמוראי ארץ ישראל בנפרד, או בין אמוראי בבל בנפרד.
6.
לצורך העניין נביא את הקטע הבא:
ים של שלמה מסכת חולין פרק ח:
אר"א לא אמרו נטילת ידים לפירות (ק"ו ע"א), אלא משום נקיות בלבד,
ופליגא דר"נ, דאר"נ הנוטל ידיו לפירות אינו אלא מגסי הרוח, וכן הלכה, וכ"ד כל המחברים,
ולא כסמ"ג (עשין כ"ז) שכתב שהלכה כרבא שאמר רשות, שהלכה כדברי רבא שאמר כן, לפי שהוא בתראי,
וליתא,
דדוקא מאביי ורבא ואילך הוא דאמרינן הכי, כאשר הארכתי בזה בפרק כיצד הרגל סימן ד',
ועוד,
מדקאמר תלמודא על מילתא דרבא כהאי לישנא, ופליגא דר"נ, משמע דליתא לדבריו, לפי שהם חלוקים על ר"נ,
דאל"כ הל"ל מתחלה דברי ר"נ, ואח"כ דברי רבא, בסדר המחלוקת,
אלא עיקר כמו שכתבתי...
יוצא אפוא מדבריו, שהלכה בגמרא לפי החכם שהגמרא מביאה בסוף תחת הביטוי "ופליגא דרבא..." - כלעיל בסעיף 4, והלכה כרבא.
7.
וחשוב להוסיף לעניין הביטוי "ופליגא ד..." את השיטה העקרונית של הרמב"ם, לפי דברי הרב קאפח:
כלל גדול מסור ומקובל בפי חכמי תימן התלמודיים בשם הגאונים, כפי ששמעתי מפי סבי זצ"ל, שכל מקום שאמרו בש"ס "ופליגא דר' פלוני" יצא הנפלג מהלכה, אלא אם כן פוסק הש"ס אחרת, או כל גילוי אחר שאין הלכה כהחולק.
והואיל וכפי קבלת רבותינו כלל זה תפוש בידו של הרמב"ם ונהג על פיו בכל רחבי ספרו הגדול היד החזקה.
וכלל זה נעלם מהרבה גדולים מנושאי כליו, ובהרבה מקומות נדחקו ונלחצו להצדיק את פסקו של הרמב"ם, ויש מקומות שכתבו "אולי", ולא מעט הניחו בצריך עיון. ואילו ידעו כי הכלל הזה תפוש בשתי ידיו לא היו זקוקים לשום דוחק ולחץ, ופסקי רבנו הגדול היו מתנהלים על מי מנוחות.
והואיל וכמה מבעלי הכללים פקפקו בכלליותו של כלל זה, ויש שהניחו שהוא כלל בלתי כללי, והשאירו בו כמה וכמה "חוץ", לכן אמינא אהדר פרישתא דא ואתנייה.
כי כפי הנראה לי תורת אמת קבלנו מרבותינו התלמודיים בתימן, וכלל זה כללי הוא ואין בו "חוץ".
ושמונים וארבע פעמים נאמר לשון זה בתלמוד, כלומר בשמונים וארבעה ענינים, אם כי יש ונאמר בענין אחד יותר מ"ופליגא" אחת,
ויש שאותו ענין נכפל בשתים ושלש מסכות.
וראיתי לסקור את כולן לפי סדר המסכות כדי לעקוב אחרי פסקי הרמב"ם בכולן אחד לאחד, מבלי להשמיט מאומה, לרבות אותן שנאמרו בדברי אגדה שאין שייכות בהן לפסק הלכה למען ההקף והשלמות.
7.1
רמב"ם הלכות כלי המקדש פרק י הלכה ו:
נאמר בבגדי כהונה על בשרו ולבשם, מלמד שלא יהיה דבר חוצץ בין בשרו לבגדים,
אפילו נימא אחת או עפר או כינה מתה אם היתה בין בשר לבגד הרי זו חציצה ועבודתו פסולה,
לפיכך אין הכהן יכול לעבוד בתפילין של יד שהרי חוצצת, אבל של ראש אינה חוצצת, ואם רצה להניחם בשעת העבודה מניח.
7.2
על כך אומר הרב קאפ"ח שם, כשמתייחס לסוגייתנו, שם בעמוד 567:
ופסק רבנו כרבא בהלכות כלי המקדש פ"י הלכה ו: אפלו נימה אחת או עפר או כנה מתה אם היתה בין בשר לבגד הרי חוצצת ועבודתו פסולה.
ובהל' ט: כהן שלקה באצבעו מותר לכרוך עליה גמי בשבת או בגד שאין בו שלש על שלש, ועובד.
8.
לפי האמור לעיל מובן מדוע דברי רבא הופיעו אחרי דברי רבי יוחנן [ולא להיפך] - כדי שהפסיקה תהיה כרבא. לכן הלשון הוא: "ופליגא דרבא...".
8.1
אולם לא ענינו על השאלה: הרי ההלכה צריכה להיות כרבא גם מפני שהוא בתראי לעומת רבי יוחנן.
8.2
על זה ענה כבר ה"ים של שלמה" לעיל, שהכלל "הלכה כבתראי" מתחיל רק מאביי ורבא ואילך.
8.3
ונראה לי להוסיף, שבסוגייתנו הרי מדובר על דברי רב חסדא, שהוא מקור הדין שחולק על רבי יוחנן, אלא שרב אמר משמו. ורב חסדא חי בתקופה שלפני אביי ורבא, ואז לא תקף הכלל של "הלכה כבתראי".
9.
הערה חשובה [חידוש]: יש מחלוקת בין בעלי הכללים, כשאומרים ש"הלכה כבתראי" הוא רק מתקופת אביי ורבא ואילך, האם הכוונה היא שכולל את אביי ורבא גם כן. זאת אומרת, האם דברי רבא עצמו כבר מוגדרים כ"בתראי" [לענין שהלכה תהיה כמותו].
9.1
ועל הנ"ל ניתן "להרכיב" שאלה נוספת: בסוגייתנו רבא אמר בשם רב חסדא. האם גם כאשר רבא אומר בשם רבו אנחנו מתייחסים לרבא עצמו והוא "בתראי", או אולי העיקר הוא שרב חסדא הוא שאמר את הדין, ולגבי תקופתו – שהיתה דור או שניים לפני תקופת רבא - לא נקבע שהלכה כ"בתראי".
9.2
וזה מתקשר לשאלה נוספת: ["אמר רב... אמר רב..."] האם כשרבא אמר בשם רב חסדא הכוונה היא שרבא "רק" מגלה לנו מה אמר רב חסדא, או שמא הכוונה שרבא עצמו מסכים לדבריו ונחשב גם כדינו של רבא.
10.
הערה: בסוגייתנו מובא גם "לישנא אחרינא" [=לשון אחר; "לישנא בתרא"], שלפיה דברי רבי יוחנן מתאימים לדברי רבא, ולפי זה זה ברור שהלכה כרבא וכרבי יוחנן.
10.1
אבל אם נאמר שהרמב"ם - כעיקרון - פוסק תמיד בש"ס כלשון ראשון [="לישנא קמא"] ולא כלשון אחרון ["לישנא אחרינא"; "לישנא בתרא"], הרי יש לדון כלעיל בכל הסעיפים עד סעיף 8, והרמב"ם פוסק כרבא בגלל הביטוי "ופליגא ד...".
11.
תוספת חידוש: ניתן לומר: גם אם העיקרון הוא שיש לפסוק תמיד כ"לישנא בתרא" [כי כלל זה דומה לכלל של "הלכה כבתראי"], הרי שבסוגייתנו ההכרעה כרבא היא לא בגלל שלפי ה"לישנא אחרינא" רבי יוחנן מסכים לדברי רבא, אלא בגלל שעורך הגמרא ניסח את הביטוי "ופליגא ד..." בלשון הראשון.
12.
ומדוע באמת נקבע ניסוח זה בלשון הראשון אם בין כך הלכה כרבא בגלל הלשון השני. על כך יש לומר, שהביטוי "ופליגא ד..." נקבע על ידי חכמי בית המדרש [ועל ידי עורך הסוגיה] שדן בזמנו ולא על ידי עורך הגמרא הסופי [רב אשי ורבינא]. וכאשר עורך הגמרא הסופי ראה שלפי הכלל שהלכה כמי שמובא אחרי "ופליגא ד..." הלכה בסוגייתנו תהיה כרבא, הרי שהוא השאיר את הביטוי הנ"ל במקומו, למרות שהוא כבר לא נצרך מפני שכבר נקבע הלכה כרבא גם לפי ה"לישנא אחרינא"!
13.
הערה כללית לגבי כל הסוגיה בדף יט: נראה שסוגייתנו היא סוגיה ערוכה באופן מיוחד. / "עריכת הסוגיה" / הסימנים: כמה ביטויים ייחודיים, ומפני הביטוי "לישנא אחרינא".
13.1
"נכנסה לו רוח" - מופע יחידאי בש"ס
13.2
"שערו כגופו" - מופע יחידאי בש"ס
13.3
"תלמוד ערוך הוא בידינו" - מופע יחידאי בש"ס
13.4
"אי אפשר לעשות כן" - מופע יחידאי בש"ס
13.5
"וחבירו מסייעו" - מופע יחידאי בש"ס
