פשטות / רפי זברגר

זבחים יז ע''א

הקדמה

למדנו במשנה כי כהן אונן (נפטר אחד מקרוביו וטרם קברו אותות) אשר עובד בקרבן פוסל את הקרבן. 
רבא סייג דין זה של המשנה: לא שנו אלא בקרבן יחיד, אבל בקרבן צבור מרצה. קל וחומר מטומאה: מה טומאה שלא הותרה מכללה אצל כהן גדול בקרבן יחיד, הותרה אצל הדיוט בקרבן צבור, אנינות - שהותרה מכללה אצל כהן גדול בקרבן יחיד, אינו דין שהותרה אצל כהן הדיוט בקרבן ציבור!
רבא קובע כי הפסול של אונן אינו אלא בקרבן יחיד, אבל בקרבן ציבור – אונן אינו פוסל את הקרבן. והוא מוכיח זאת מקל וחומר מטומאה. טומאה שהיא יותר חמורה מאונן, שהרי אין היתר בטומאה בכהן גדול המקריב קרבן יחיד, בכל אופן מותר לכהן הדיוט להקריב קרבן ציבור כשהוא טמא, אונן שהוא ''יותר קל'', שהרי מותר לכהן גדול להקריב אפילו קרבן יחיד כשהוא אונן, בוודאי יש להתיר את האונן להקריב קרבן ציבור. 
 

הנושא

רבא בר אהילאי מפריך את מסקנתו של רבא, וטוען כי אם נלמד מקל וחומר דין אנינות בציבור, נוכל להגיע למסקנות נוספות מקל וחומר אחרים, והמסקנות שנגיע אליהן יסתרו את הנחות היסוד של רבא. 
להלן פירוט שלושה הקל וחומר שעושה רבא בר אהילאי ומסקנותיהן:
1. אתה רבא אמרת, כי מותר לכהן גדול להקריב קרבן יחיד גם כשהוא אונן, אוכיח לך מקל וחומר שאין הדין כך: 
ומה טומאה שהותרה אצל כהן הדיוט בצבור לא הותרה אצל כהן גדול בקרבן יחיד אנינות שלא הותרה אצל כהן הדיוט בקרבן צבור אינו דין שלא תותר אצל כהן גדול בקרבן יחיד.
טומאה ''קלה'' יותר שכן כהן הדיוט טמא יכול לעבוד בקרבן ציבור, למרות זאת, כהן גדול טמא אינו מורשה לעבוד בקרבן יחיד, אנינות שהיא ''חמורה'' יותר שהרי כהן הדיוט אונן אינו מורשה לעבוד בקרבן ציבור, אז בוודאי שלא נתיר לכהן גדול אונן לעבוד בקרבן יחיד. 
2. אתה אמרת רבא, כי כהן גדול טמא אינו מורשה להקריב קרבן יחיד, אוכיח לך שהוא מורשה ומותר לו:
ומה אנינות שלא הותר אצל כהן הדיוט בקרבן צבור הותרה אצל כהן גדול בקרבן יחיד, טומאה שהותרה אצל כהן הדיוט בקרבן צבור אינו דין שהותרה אצל כהן גדול בקרבן יחיד.
למרות שאנינות ''חמורה'' ולא הותר לכהן הדיוט טמא להקריב גם קרבן ציבור, אך כהן גדול טמא אינו פוסל קרבן יחיד, טומאה ''קלה'' שכהן הדיוט מורשה להקריב קרבן ציבור, בוודאי שנתיר לכהן גדול אונן לעבוד בקרבן יחיד. 
3. אתה אמרת כי כהן הדיוט טמא מותר להקריב קרבן ציבור, נוכיח לך מקל וחומר ההיפך.
ומה אנינות שהותרה אצל כהן גדול בקרבן יחיד לא הותרה אצל כהן הדיוט בקרבן צבור, טומאה שלא הותרה אצל כהן גדול בקרבן יחיד אינו דין שלא תותר בכהן הדיוט בקרבן צבור.
למרות ש''אנינות קלה'' שהרי הותרה אצל כהן גדול אפילו בקרבן יחיד, למרות זאת, כהן הדיוט אונן אינו מורשה להקריב גם קרבן ציבור, טומאה ה''חמורה'' יותר שהרי כהן גדול טמא אינו מורשה להקריב קרבן יחיד, אז בוודאי שלא נתיר לכהן הדיוט טמא להקריב קרבן ציבור. 
לכן מגיע רבא בר אהילי למסקנה: אלא איכא למיפרך הכי ואיכא למיפרך הכי כל חדא וחדא תיקו בדוכתיה.
לא נעשה אף קל וחומר, לא מה שרבא ביקש לעשות, ולא קל וחומר בקושיות של רבא בר אהילאי.
ונשאיר את הדינים ''גולמיים'':
1. אנינות לכהן גדול מותרת בין בקרבן יחיד ובין בקרבן ציבור (בניגוד לפסקו של רבא).
2. אנינות לכהן הדיוט נאסרה בכל מצב, גם בקרבן ציבור.
3. כשטומאה הותרה בציבור, הותר בין לכהן גדול ובין לכהן הדיוט.
4. כאשר טומאה נאסרה בקרבן יחיד, נאסרה גם טומאה לכהן גדול. 
 

מהו המסר?

מתוך מסקנה הגמרא המשאירה את הדינים כהווייתם ''ללא הסתבכות עם קל וחומר'' בעצם מלמדת אותנו, כי לפעמים כדי להיות ''פשוטים''. לא להתחכם, לא ללמוד דינים מחודשים בעזרת לימודי קל וחומר או לימוד אחר, אלא להישאר ''צמודים לקרקע'' ולא להמריא אל על.
גם ''בחיים'' לפעמים רצוי לפעול לפי רמה מסוימת, ולא להגביה עוף מעלה מעלה. הפשטות מובנת לכול, יותר ברורה וקליטה, ולא מצריכה יכולות גבוהות שאינן קיימות אצל כל אחד ואחד.


המאמר לע''נ  אבי מורי: ר' שמואל ב''ר יוסף, אמי מורתי: שולמית ב''ר יעקב, וחמי: ר' משה ב''ר ישראל פישל ז''ל
תגובות תתקבלנה בברכה ל: [email protected]