הרב יוסף שמשי, מחבר תוכנת "גמראור"
עקרונות בכללי הגמרא ובלשונה
 

"תנאי היא"

[תנאים ואמוראים; כללי פסיקה; מונחי מפתח]

זבחים יז ע"ב

ומחוסר כפורים דזב כזב דמי תנאי היא,
דתניא: שרפה אונן ומחוסר כפורים - כשרה;
יוסף הבבלי אומר: אונן - כשרה, מחוסר כפורים - פסולה;
מאי לאו בהא קמיפלגי,
מר סבר: מחוסר כפורים דזב כזב דמי,
ומר סבר: לאו כזב דמי!
לא, דכולי עלמא כזב דמי,
והכא בהא קמיפלגי, דכתיב: +במדבר יט+ והזה הטהור - מכלל שהוא טמא, לימד על טבול יום שכשר בפרה,
מר סבר: טומאה דכל התורה כולה,
ומר סבר: טומאה דהך פרשה, הלכך אונן וטבול יום דטמא שרץ דקילי - אתו בקל וחומר מטבול יום דמת, אבל מחוסר כפורים דזב דחמיר, שכן טומאה יוצאה עליו מגופו - לא.

 1.
הגמרא מתחילה את הדיון בדין של "מחוסר כיפורים דזב כזב דמי", וקובעת - "תנאי היא" - שתלוי במחלוקת תנאים, ואחר כך הגמרא דוחה זאת ואומרת ששני התנאים מסכימים לדין "כזב דמי".

2.
מבנה הסוגיה מתאים לכאורה גם אם היה כתוב בהתחלה "לימא כתנאי" - כשאלה/קושיה.
אולם כאן הגמרא קובעת בתחילה שזו מחלוקת תנאים ולא כשאלה.

3.
ההסבר הוא: כאשר יש מחלוקת אמוראים מפורשת בין שני אמוראים אזי אם יש מחלוקת תנאים שמתפרשת באופן דומה הגמרא מקשה "לימא כתנאי", אולם כאשר - כבסוגייתנו לגבי רבה - מדובר בדברי אמורא אחד, הרי שהגמרא עצמה ["עורך הגמרא"] קובעת שדינו של רבה שנוי במחלוקת תנאים "תנאי היא".

3.1
ומדוע הגמרא לא הקשתה על רבה "לימא כתנאי", כלומר, שרבה יקבע שהלכה היא כדעת תנא קמא בברייתא!

3.2
אלא, שההבדל הוא, שבסוגייתנו הקשר בין דברי רבה למחלוקת התנאים בברייתא איננו קשר חד משמעי, ואי אפשר להקשות "לימא כתנאי".

4.
רמב"ם הלכות ביאת המקדש פרק ג הלכה ט:

נכנס המצורע להר הבית לוקה שמונים, אבל טמא מת או טבול יום שנכנס לעזרת נשים או מחוסר כפורים שנכנס לעזרת ישראל אף על פי שאינו לוקה מכין אותו מכת מרדות.

השגת הראב"ד:

או מחוסר כפורים.
א"א זה שבוש דמחוסר כפורים שנכנס למחנה שכינה דהיינו משער נקנור ולפנים יש בו כרת ובתוס' דכלים תניא כל הטמאים שנכנסו לפנים משער ניקנור אפילו הם מחוסרי כפרה הרי אלו חייבין על זדונן כרת ועל שגגתן חטאת.

5.
כסף משנה הלכות ביאת המקדש פרק ג הלכה ט:

ומ"ש או מחוסר כפורים שנכנס לעזרת ישראל וכתב עליו הראב"ד זה שיבוש דמחוסר כפורים שנכנס למחנה שכינה וכו'. ותמהני למה הלך להביא ראיה מהתוספתא והניח מלהביא מדתניא בפרק הקומץ רבה (מנחות דף כז:) מחוסרי כפרה שנכנסו לעזרה בשוגג חייב חטאת במזיד ענוש כרת.
וליישב דברי רבינו י"ל דמשמע בפרק שני דזבחים דף י"ז: דאיכא תנא דסבר מחוסר כפורים לאו כזב דמי
ואף על גב דקאמר התם לא דכ"ע [מחוסר כפורים דזב] כזב דמי והכא בהא קא מיפלגי וכו'
האי דחייה בעלמא היא
אבל קושטא דמילתא דפלוגתא היא וכדמוכח קצת בפ' ג' מינין וההיא דתוספתא וההיא דהקומץ רבה כמ"ד מחוסר כפרה דזב כזב דמי
ורבינו פסק כמ"ד לאו כזב דמי
ומכל מקום צריך טעם למה פסק כן.

הוא קובע שקביעת הגמרא "כתנאי" נשארת על מקומה, ודחיית הגמרא "לא, דכולי עלמא כזב דמי" היא דחייה בעלמא.

5.1
והטעם לפסיקת הרמב"ם הוא, שהוא פסק כתנא קמא בברייתא נגד יוסף הבבלי:

... אחר כך מצאתי להר"י קורקוס ז"ל שכתב דטעמיה משום דבפרק שני דזבחים בעינן לאוקמיה פלוגתא דרבנן ויוסף הבבלי בהכי +לא מצאתי זה בכל אותו הפרק ונ"ל שכך היה בגירסתו (דף מ"ה) וכן היה בגירסת בעלי התוספות שכתבו בזבחים (דף י"ד:) בד"ה קסבר רבה וכו'

6.
לפי ההסבר בסעיף 5 נוכל לומר - כתשובה לאמור לעיל בסעיפים 3.1 + 3.2 ["חידוש"]: לכן עורך הגמרא כתב "תנאי היא", ללמדנו, שכך נשאר למסקנה למרות הדחייה של "לא..."!