יש לו תקנה / רפי זברגר

זבחים טז ע''א-ע''ב

הקדמה

למדנו אתמול במשנה הראשונה של הפרק השני על פסולים שונים של כהן המבצע את אחת מעבודות הדם של הקרבן. 
הפסול הראשון היה זר. כלומר, אם אדם שאינו כהן מבצע את אחת מן העבודות של הקרבן, הרי הוא פוסל את עבודת הקרבן, ויש להביא קרבן חדש. הגמרא מיד שאלה מהו המקור לאיסור זה? וענתה: 
דתני לוי (ויקרא כ''ב, ב'): דַּבֵּר אֶל אַהֲרֹן וְאֶל בָּנָיו , וְיִנָּזְרוּ מִקָּדְשֵׁי בְנֵי יִשְׂרָאֵל, וְלֹא יְחַלְּלוּ אֶת שֵׁם קָדְשִׁי, אֲשֶׁר הֵם מַקְדִּשִׁים לִי, אֲנִי ה'. 
הגמרא דנה במה עוסק הפסוק. נשללת האפשרות שמדובר באיסור טומאה של קרבנות נשים, כמו כן נשללה אפשרות שמדובר באיסור טומאה של קרבנות עובדי כוכבים, ולבסוף מגיעה הגמרא למסקנה כי מדובר בזר המבצע אחת מארבע פעולות הקרבן (שחיטה, קבלה, הולכה וזריקה) ובכך הוא מחלל את הקרבן.
 

הנושא

הפסול השני היה אונן, הוא אדם שמת לו אחד משבעת הקרובים (אבא, אמא, אח, אחות, ילד, ילדה ואשתו), שגם הוא פוסל את הקרבן אם עבד בהיותו אונן. 
שוב הגמרא מנסה למצוא מקור לאיסור, אנו נתמקד במקור השלישי המובא בגמרא בשם תלמידי רבי ישמעאל: 
תנא: אתיא בקל וחומר מבעל מום, ומה בעל מום שאוכל אם עבד – חילל, אונן שאין אוכל אינו דין שאם עבד חילל
אם כן בעל מום, מותר לו לאכול מן הקרבנות (הנאכלים לכוהנים), לעומת זאת אונן אסור באכילת קרבנות. לאור זאת, הקל וחומר הוא: אם בעל מום אשר מותר לו לאכול מהקרבנות, אם עבד – חילל את עבודתו, אונן אשר אסור לו לאכול מן הקרבנות, בוודאי שאם עבד בהיותו אונן הרי הוא מחלל את הקרבן. 
דוחה הגמרא את הקל וחומר: מה לבעל מום שכן עשה בו קרבין כמקריבין.
אולי בעל מום מחלל את הקרבנות, כיוון שיש לו ''חומרה'', שכן גם בעל חיים שהוא בעל מום נאסר בהקרבה, וגם הכהן, נאסר להקריב אם הינו בעל מום. בלשון הגמרא: עשה בו קרבין (בעל חיים) כמקריבין (כהן המקריב).
דוחה גמרא את הדחייה ואומרת: זר יוכיח. לא ייתכן כי ''תכונה'' זו של בעל מום (עשה בו קרבין כמקריבין) היא זו אשר גורמת לבעל מום לחלל את הקרבן, שהרי לזר אין את התכונה הזו, ובכל אופן הוא מחלל את הקרבן. 
מנסה הגמרא לומר כי בזר יש תכונה אחרת שאולי היא הגורמת לחלל את הקרבן: מה לזר, שכן אין לו תקנה.
זר אף פעם לא יכול להשתנות ולהיות כשר, לעומת אונן, שהיום הוא אונן, אך לאחר קבורת מתו, הוא יפסיק להיות אונן.
דוחה הגמרא גם עניין זה המיוחד לזר: בעל מום יוכיח.
בעל מום מחלל את הקרבן ו''יש לו תקנה'' (כאשר יתרפא מהמום שלו), אם כן אנו רואים שלא התכונה המיוחדת של זר שאין לו תקנה גורמת לחלל את הקרבן. 
מסכמת הגמרא ואומרת: וחזר הדין לא ראי זה כראי זה ולא ראי זה כראי זה, הצד השוה שבהן, שהן מוזהרין ואם עבדו חיללו, אף אני אביא אונן שמוזהר, ואם עבד חילל.
לא התכונה של זר, ולא של בעל מום גורם לחילול הקרבן, שהרי כל תכונה קיימת באחד ולא קיימת בשני, אלא הצד השווה של שניהם, שהם מוזהרין מלעבוד בכהונה, ואם עבדו חללו את הקרבן, אף אונן, המוזהר על עבודת כהן, יחלל את הקרבן בעבודתו. 
 

מהו המסר?

הכרנו היום את התכונה ''אין לו תקנה'' אשר גורמת לכאורה, לכהן פסול בעל תכונה זו, לחלל את הקרבן שהוא הקריב.
תכונה זו בעצם אומרת לנו, שהפסול שלו יישאר לעולם ועד, ואין שום אפשרות בעולם לשנות זאת.
הגדרת מצב ש''אין לו תקנה'' כך שהוא יישאר לעד, היא הגדרה ''קשה'' בעלת השלכות מאוד משמעותיות. לכן, אם יש לנו ברירה נשתדל מאוד מאוד להימנע מלהגדיר בני אדם, וכמובן ילדים ונערים, שהם במצב ''ללא תקנה''.
כמעט תמיד, אם מדובר בהתנהגות מסוימת, חמורה ככל שתהיה, היא ברת שינוי, וברת אפשרות לתיקון ושיפור.
אף פעם לא נאמר לילדנו, או לתלמידנו: ''אין לך תקנה''. זהו כאמור, משפט קשה מאוד, אשר עלול להשאיר חותם עמוק מאוד בליבו של הילד לאורך שנים ארוכות.
תמיד ניתן סיכוי לשיפור ושינוי לטובה. תמיד נקרין לילד אפשרות להיטיב את דרכיו, ולשפר את מעשיו. יש לתת תקווה וסיכוי ל''אור טוב'', והתקווה בעצמה , תתן כוחות לילד לצאת ממצבו, ולהניע את עצמו לכיוון החיובי והטוב.


המאמר לע''נ  אבי מורי: ר' שמואל ב''ר יוסף, אמי מורתי: שולמית ב''ר יעקב, וחמי: ר' משה ב''ר ישראל פישל ז''ל
תגובות תתקבלנה בברכה ל: [email protected]