הרב יוסף שמשי, מחבר תוכנת "גמראור"
עקרונות בכללי הגמרא ובלשונה
אמוריה דרב חסדא; "תיובתא" סותר לאמור בפסוק?; "הדר ביה"
[תנאים ואמוראים; כללי פסיקה; מונחי מפתח]
זבחים יד ע"א-ע"ב
א"ל אביי לאמוריה דרב חסדא, בעי מיניה מרב חסדא: הולכה בזר, מהו?
א"ל: כשרה,
ומקרא מסייעני: +דברי הימים ב לה+ וישחטו את הפסח ויזרקו הכהנים את הדם מידם והלוים מפשיטים.
מתיב רב ששת: זר ואונן,
שיכור ובעל מום, בקבלה בהולכה בזריקה - פסול,
וכן יושב, וכן שמאל!
תיובתא.
והא רב חסדא קרא קאמר!
דעביד מעשה אצטבא.
ראה מה שכתבנו על הסוגיה המקבילה - מסכת יומא דף מט :
בגמרא:
בעי מיניה מרב ששת: הולכה בשמאל מהו? אמר להו רב ששת, תניתוה: נטל את המחתה בימינו ואת הכף בשמאלו. - ונפשוט להו מהא דתנן: הרגל של ימין בשמאל, ובית עורה לחוץ! - אי מהתם, הוה אמינא: הני מילי - הולכה דלא מעכבא כפרה, אבל הולכה דמעכבא כפרה - לא, קמשמע לן.
מיתיבי: זר, ואונן, שיכור, ובעל מום, בקבלה ובהולכה ובזריקה - פסול. וכן יושב, וכן שמאל - פסול! - תיובתא. - והא רב ששת הוא דאותבה, דאמר ליה רב ששת לאמוריה דרב חסדא: בעי מיניה מרב חסדא: הולכה בזר מהו? - אמר ליה: כשירה, ומקרא מסייעני +דברי הימים ב' לה+ וישחטו הפסח ויזרקו הכהנים מידם והלוים מפשיטים. ומותיב רב ששת: זר, ואונן, שיכור, ובעל מום, בקבלה ובהולכה ובזריקה - פסול, וכן יושב וכן שמאל פסול! -
בתר דשמעה הדר אותבה. -
והא רב חסדא קרא קאמר! - דעבוד מעשה איצטבא.
מבנה הסוגיה:
1.
בעי מיניה מרב ששת: הולכה בשמאל מהו? אמר להו רב ששת, תניתוה: נטל את המחתה בימינו ואת הכף בשמאלו. -
רב ששת נשאל שאלה האם הולכת דם הקרבנות ביד שמאל כשרה, ורב ששת קבע שאמנם זו פעולה כשרה, שהרי למדנו במשנתנו שאת כף הקטורת הכהן הגדול לקח ביד שמאל.
2.
ונפשוט להו מהא דתנן: הרגל של ימין בשמאל, ובית עורה לחוץ! -
הגמרא, כנראה, חושבת שאין להוכיח ממשנתנו מכיוון שאין להביא הוכחה מהולכת דם קרבן להולכת הקטורת. ולכן היא טוענת שרב ששת היה יכול להביא הוכחה ממשנה במסכת תמיד, שעוסקת בהולכת איברי הקרבן [כלומר בדיני הקרבנות עצמם ולא בדיני הקטרת הקטורת], ושם נאמר, שאת רגל ימין של הבהמה הכהן לוקח ביד שמאלו ממי שחתך את הבהמה. וניתן להוכיח מכאן שגם הולכה דם הקרבן ביד שמאל תהיה כשרה.
3.
אי מהתם, הוה אמינא: הני מילי - הולכה דלא מעכבא כפרה, אבל הולכה דמעכבא כפרה - לא, קמשמע לן.
אומרת הגמרא שאין ללמוד מהולכת רגל הבהמה [שאיננה מעכבת כפרה, כלומר, שאין הכפרה תלויה כלל בהקטרת איברי הקרבן אלא רק בזריקת הדם] להולכת דם הקרבן שהוא כן מעכב כפרה.
לכן רב ששת מביא הוכחה מהולכת הקטורת שנעשית בשמאל, כי הקטרת הקטורת ביום הכיפורים היא מעשה הכרחי שהכפרה תלויה בו.
4.
ונראה לי להעיר - שלא מצאתי אודותיה בפרשנים - בקשר למושג "קא משמע לן" [=קמ"ל / "קמ"ל"]:
בדרך כלל ביטוי זה בא לומר, שההבחנה שנאמרה לפני כן או שאיננה נכונה או שיש סיבה מיוחדת לדין אחר,
4.1
ואילו בסוגייתנו ההבחנה הקודמת נשארת בעינה! ה"קא משמע לן" בא ללמדנו מדוע רב ששת הביא הוכחה ממשנתנו בעניין הקטורת שהולכתה היא ביד שמאל למרות שהקטורת נחשבת כדבר שמעכב את הכפרה.
4.2
ונראה לי שה"קא משמע לן" בא לומר - וזה כן כמו בדרך כלל - שמה שהעלינו בשאלה שאין לדמות את הולכת הקטורת לזריקת דם הקרבן בגלל שלא מדובר בקרבנות, הרי שעכשיו המסקנה היא [וזוהי משמעות הביטוי "קא משמע לן"] שכן ניתן לדמות בגלל ששניהם - זריקת הדם והולכת הקטורת - הן פעולות שמעכבות את הכפרה.
5.
מקשה הגמרא:
תלמוד בבלי מסכת יומא דף מט עמוד א
מיתיבי: זר, ואונן, שיכור, ובעל מום, בקבלה ובהולכה ובזריקה - פסול. וכן יושב, וכן שמאל - פסול! - תיובתא. -
הגמרא מקשה על רב ששת, ומוכיחה מברייתא שהולכת הדם [ובודאי גם בזריקת הדם] בקרבנות ביד שמאל פסולה.
6.
והגמרא מסכמת "תיובתא", דהיינו דינו של רב ששת נדחה.
7.
וקשה, הרי רב ששת למד את דינו מכך שכף הקטורת היתה ביד שמאל של הכהן הגדול, ומה בכך שיש הוכחה הפוכה מברייתא.
להיפך, צריך להקשות על דין הקטורת מהברייתא שבסוגייתנו!
8.
אלא יש לומר כחידושי הריטב"א מסכת יומא דף מט עמוד א "תיובתא. ומתניתין דהוליך את הכף בשמאלו שאני התם דלא בעיא כלי אלא משום דלא אפשר".
כלומר, מעניין כף הקטורת לא ניתן להוכיח דבר, כי גם אם צריך ביד ימין הרי כשאי אפשר - כפי שהגמרא אמרה לעיל מסכת יומא בדף מז עמוד א- אזי מותר גם ביד שמאל.
8.1
וקצת קשה לי על הריטב"א מדוע הגמרא לא אמרה זאת בפירוש!
8.2
ועל כן נראה לי לומר שבאמת הדחייה של דברי רב ששת איננה מוחלטת, ויתכן שיש מחלוקת תנאים בנושא זה, ולכן הגמרא מסיימת את קושייתה ב"תיובתא" ולא ב"תיובתא דרב ששת תיובתא", שמקובל לומר שדווקא ה"תיובתא" הכפול הוא מהווה דחייה מוחלטת של הדין המסויים שאמר האמורא שעליו הוקשה [רב ששת].
9.
בקטע הבא הגמרא שואלת שאלה מיוחדת במינה - מופע יחידאי בש"ס יחד עם הסוגיה המקבילה במסכת זבחים דף יד:
והא רב ששת הוא דאותבה, דאמר ליה רב ששת לאמוריה דרב חסדא: בעי מיניה מרב חסדא: הולכה בזר מהו? -
רב ששת ביקש מהמתורגמן - החכם שהיה ה"דובר" - של רב חסדא לשאול אותו מה דינו של "הולכה בזר" [זר שהוליך את דם הקרבן]
10.
תשובת רב חסדא:
אמר ליה: כשירה,
משמע שרב חסדא ענה שהולכת הדם על ידי זר כשרה
11.
ומקרא מסייעני +דברי הימים ב' לה+ וישחטו הפסח ויזרקו הכהנים מידם והלוים מפשיטים.
ורב חסדא מוכיח את דינו מפסוק.
12.
ועל כך מקשה רב ששת מברייתא:
ומותיב רב ששת: זר, ואונן, שיכור, ובעל מום, בקבלה ובהולכה ובזריקה - פסול, וכן יושב וכן שמאל פסול! -
משמע מהברייתא שהולכת הדם על ידי זר פסולה, ובזה נדחים דברי רב חסדא!
הגמרא טוענת שמכל הדיון כאן משמע שרב ששת הכיר את הברייתא שממנה הקשה על דינו של רב חסדא, וממילא נשאלת השאלה איך יתכן שלגבי ההולכה ביד שמאל הקשו עליו עצמו מאותה ברייתא, והרי הוא הכירה כבר שהרי הוא עצמו הקשה ממנה על רב חסדא!
13.
עונה הגמרא:
בתר דשמעה הדר אותבה. -
כלומר, כשרב ששת אמר את דינו הוא לא הכיר עדיין את הברייתא ורק אחרי שהקשו עליו מהברייתא הוא "אימץ" אותה והקשה ממנה על רב חסדא.
14.
ונעיר: הביטוי הנ"ל - "בתר דשמעה הדר אותבה" [למעשה, ביטוי זה משקף את מהלך הגמרא לעיל] - מופע יחידאי בש"ס - כאן בסוגייתנו.
14.1
גם הביטוי הקצר יותר - "בתר דשמעה" - 7 מופעים בש"ס בלבד, ומשמעותו שאמורא חזר בו והסכים לדעת חברו [ובדרך כלל מדובר בסברא].
14.2
אבל בסוגייתנו הדגש הוא ששמע ברייתא והוא עצמו הקשה ממנה על אמורא אחר.
ואולי בא ללמדנו שהאמורא - רב ששת - לא טען שהברייתא משובשת.
14.3
וראה במסכת שבת דף עא שהסברנו, שיתכן שהביטוי הנ"ל - "בתר דשמעה.." - מעיד שהחכם לא ממש חזר בו לגמרי [קשור למושג הכללי "הדר ביה"], ולפי זה יתכן שבסוגייתנו דווקא כן חזר בו לגמרי, גם בגלל שמדובר בברייתא וגם בגלל שרב ששת מקשה מאותה ברייתא על רב חסדא, וכאן לא מדובר בסברא אלא בשאלה אם רב ששת ידע את הברייתא.
15.
מקשה הגמרא:
והא רב חסדא קרא קאמר!
הגמרא מקשה על רב חסדא מברייתא, ומסקנת הגמרא "תיובתא" – כלומר, דינו של רב חסדא נדחה.
בסוף הסוגיה הגמרא שואלת, הרי דבריו של רב חסדא מבוססים על הסבר פסוק מהתורה?
16.
- דעבוד מעשה איצטבא.
ניתן לפרש את הפסוק באופן שונה.
17.
לפי זה ניתן להסביר כפי שאמרנו לעיל, שלכן ה"תיובתא" איננה דחייה מוחלטת בגלל שלרב חסדא יש סיוע מפסוק.
17.1
כמו כן יש לציין שרב חסדא התבטא "ומקרא מסייעני", זאת אומרת, שמדובר בדרשה עצמאית של רב חסדא שלא קיבלה אותה במסורת ולכן ניתן להקשות עליה מברייתא.
ולכן כאן אומרת הגמרא שאין הכרח להוכחה לרב חסדא מהפסוק.
18.
הערה:
מהגמרא לעיל משמע שרב ששת שאל את המתורגמן של רב חסדא, ואילו בסוגיה המקבילה - מסכת זבחים דף יד - כתוב שאביי הוא זה ששאל את השאלה מהמתורגמן של רב חסדא.
ואמנם, יש שמשנים שם את גירסא ובמקום "אביי" נרשם "רב ששת".
19.
תוספת:
בקשר לשאלה מדוע רב ששת שאל את המתורגמן של רב חסדא ומדוע לא שאל את רב חסדא עצמו ראה על כך:
חשוקי חמד יומא דף מט עמוד א:
לאמוריה דרב חסדא
לשאול שאלה מרבו כשאינו לבוש מספיק מכובד
שאלה. תלמיד שאינו לבוש מספיק מכובד, והנה הגיע רבו, ויש לו שאלה לשאול אותו, האם ישאלנו למרות שהוא לא לבוש מספיק מכובד, או שמא ישאל תלמיד המקורב לרבו, ויבקשנו שהוא ישאל את הרב?
תשובה. נאמר במסכת יומא דף מט ע"א דאמר ליה רב ששת לאמוריה דרב חסדא בעי מיניה מרב חסדא זר מהו בהולכה. וצ"ב למה לא שאל רב ששת את רב חסדא בעצמו, ובמקום זאת שלח את האמוריה.
ועמד על כך השערים המצויינים בהלכה, והשיב: אפשר על פי מה דאיתא במסכת עירובין דף סז ע"א רב חסדא ורב ששת כי פגעי בהדי הדדי... רב ששת מרתע כוליה גופיה מפלפוליה דרב חסדא, ולא היה מוכן לקבל על עצמו להיות נרתע, כי לא בכל עת מוכן לזה, עכ"ל. כלומר רב ששת חלק כבוד באופן נפלא לרב חסדא, ולא היה מוכן לזה בזמן ההוא, כי צריך לזה הכנה נפשית, ולכן הוא שאל את השאלה לאמוריה של רב חסדא. וכך נפשוט גם בעניננו שאם התלמיד לא לבוש מספיק מכובד לבוא לפני רבו, ומרגיש חוסר נעימות בעומדו לפני רבו, ישאל את השאלה למתורגמן של הרב, והכל לפי הענין, וצ"ע.
היה אפשר גם לפרש את הסוגיה שלרב ששת לא היה זמן לשאול את רב חסדא, או שלא היה זה הדרך לשאול את הרב באופן ישיר באמצע הדרשה, ולכן שאל את האמוריה, אך השערים המצויינים בהלכה לא רצה לפרש כך, משום דאם כן לשם מה הגמרא מספרת זאת, הגמרא יכלה לקצר ולכתוב בעי רב ששת הולכה בזר מהו, אמר רב חסדא כשרה, ואם הגמרא האריכה לספר את פרטי הדברים, קצת משמע שיש בכך הוראה בהלכות תלמוד תורה, שתלמיד שימצא במצב לא נעים בשעה שישאל את רבו, מותר לו לשאול את השאלה על ידי שליח, למרות שאם היה שואל בעצמו היה לו יותר תועלת, וצ"ע.
... והנה במסכת זבחים דף יד ע"א מובא מעשה זה בשנוי לשון, והוא שאביי בעי מרב חסדא, ובדקדוקי סופרים כתב שהעיקר הוא כמו הגירסא בזבחים שאביי שאל את רב חסדא ולא רב ששת, ודלא כהיעב"ץ שכתב שהעיקר הוא כמו הגירסא ביומא. ואם כן לא מיבעיא אם באמת היה זה אביי, ודאי שיש מקום לומר שלא שאל בעצמו כיון שהוא היה היה תלמיד והיה צריך לכבד את רבו, ואף אם נאמר שהיה זה רב ששת שהיה חבירו של רב חסדא, בכל אופן יש לומר שנמנע מלשאול בעצמו כיון שהיה צריך לכבדו כראוי, וכמו שנאמר במסכת אבות (פרק ד מי"ב) 'וכבוד חברך כמורא רבך'.
20.
על הפסוק בפרשת וארא, שמות פרק ז פסוק א "ואהרן אחיך יהיה נביאך" אומר אונקלוס "מתורגמנך" ויונתן בן עוזיאל מתרגם "יהא נביא דילך". כנראה, שיונתן סובר שאין הגדול [אהרן] ראוי שיהיה מתורגמן לקטן [משה], ואונקלוס סובר שאמנם נכון, אלא שמשה הוא הגדול בסמכות [ולא בגיל] ולכן ראוי אהרן להיות המתורגמן שלו.
21.
ונראה לי לומר דבר חדש: שמתורגמן לא היה רק מי שתירגם משפה לשפה, אלא הוא היה מי שבסמכותו להסביר את דברי רבו מכל מכלול שיטתו.
ובסוגייתנו המתורגמן של רב חסדא הוא זה שהוסיף מדעתו "ומקרא מסייעני" - כלומר, כך אני מבין את דברי רב חסרא שלא אמר כך מפורשות. ולכן רב ששת ביקש מהמתרגם ולא מרב חסדא, כי אולי המתורגמן אמר את המקור מהפסוק מעצמו והוא מרחיב את דברי רבו - רב חסדא.
22.
ראה "תורה שלמה", שמות, עמוד 28 מהתוספתא במסכת מגילה "קטן מתרגם על ידי גדול אבל אינו כבוד שיתרגם גדול על ידי קטן, שנאמר אהרן אחיך יהי נביאך" ולא ברור לי אם כאונקלוס או כתרגום יונתן.
וראה ברש"י פסוק ב: "אתה תדבר" - פעם אחת כל שליחות ושליחות כפי ששמעתו מפי, ואהרן אחיך ימליצנו ויטעימנו באזני פרעה", רואין שהמתורגמן מוסיף טעם והמלצה! ולא רק מתרגם מעברית למצרית!
23.
תוספת לכל הנ"ל:
הביטוי "לאמוריה ד..." - 2 מופעים בש"ס במובן שבסוגייתנו. ואם בסוגיה המקבילה - זבחים דף יד גורסים "רב ששת" [במקום "אביי"] הרי שדובר רק בניסוח: "א"ל רב ששת לאמוריה דרב חסדא"
23.1
"ומקרא מסייעני" - 3 מופעים בש"ס. 2 - בשתי הסוגיות המקבילות נאמר על ידי האמורא של רב חסדא. והמופע השלישי מובא על ידי התנא רבי שמעון בברייתא - מסכת יבמות דף עז.
