כבש האליה
זבחים ט ע"א
"ההוא מיבעי ליה לכדתניא: כבש - לרבות את הפסח לאליה, כשהוא אומר: אם כבש - לרבות פסח שעיברה שנתה ושלמים הבאים מחמת פסח לכל מצות שלמים, שיטענו סמיכה ונסכים ותנופת חזה ושוק, כשהוא אומר: אם עז - הפסיק הענין, לימד על העז שאינה טעונה אליה".
פירש רש"י: "לכדתניא כו' - לחלק ביניהם ולפרש הילכותיהן לומר שהכבש טעון אליה למזבח והעז אין אלייתו בכלל אימורים".
משמעות דברי רש"י "והעז אין אלייתו בכלל אימורים" שלעז יש אליה אלא שאין חובה להקטיר אליה זו, ולא נכון לומר ששומן הזנב בעז כה קטן שאינו נחשב כלל לאליה. דברי רש"י מוכחים מלשון הברייתא בגמרא: "לימד על העז שאינה טעונה אליה" כלומר שאין חובה להקטיר את אלייתו, שהרי אי אפשר לפרש שלימד על העז שכשר לקרבן למרות שאין לו כלל אליה, שהרי אפשרות זו מפורשת בתורה: (שמות יב, ה) מִן הַכְּבָשִׂים וּמִן הָעִזִּים תִּקָּחוּ.
מכאן עולה שכבשים שלנו שאלייתם קטנה דינם ככבש לכל דבר וענין, למרות שאין להם אליה גדולה כמו כבש האליה שהיה מצוי בארץ ישראל בימי קדם. שהרי כדברי רש"י כאן בד"ה כבש: "אין לך מן הצאן אלא שני מינין", והרי אפילו עז יש לו אליה, קל וחומר למיני הכבשים, ולא נתנו חכמים שיעור לגודל אותה אליה.
