סקר
באיזה סבב של "דף יומי" אתה?
ראשון
שני
שלישי
רביעי ומעלה


 

סוגיות בדף היומי
מתוך הגליון השבועי "עונג שבת" המופץ בבני-ברק
גליון מס' 1074

"נתלה וקבל מהו"

זבחים כו ע"א

אנו יודעים שכאשר מביאים קורבן לביהמ"ק יש לשחוט את הקורבן, ואח"כ יש לקבל את הדם בכוס וזוהי עבודת הקבלה שכשרה רק בכהן, ואח"כ עבודת ההולכה של הדם אל המזבח, ואח"כ עבודת זריקת הדם על המזבח, והזריקה היא העבודה שמכפרת.

מעתה שאל אביו של שמואל את שמואל שאלה כזו: מה קורה אם הכהן כאשר קיבל את הדם בכוס לא היו רגליו נוגעות ברצפת העזרה, הוא נתלה באיזו שהיא צורה בתקרת העזרה או בקיר, ובמצב כזה כשרגליו אינן נוגעות ברצפת העזרה, הוא קיבל את הדם בכוס. אמר שמואל לאביו שזו קבלת דם כשרה שהרי קבלת הדם נעשתה בכלי כשר ובמקום כשר ואין אנו צריכים דווקא את נגיעת רגלי הכהן ברצפת העזרה. אמר לו אביו טעית אין דרך שרות בכך. עבודת הכהונה מוגדרת כשרות לקב"ה, כמו שנא' "לעמוד ולשרת" ולא מצאנו משרת שיתלה עת עצמו ויתן את השרות תוך כדי תליה, וכיוון שאין זה דרך שרות העבודה פסולה. כך גם פסק הרמב"ם בפ"א מהל' פסולי המוקדשין הל' יט. נתלה הכהן וקיבל הדם מצואר הבהמה המונחת בקרקע פסול, לפי שאין דרך שרות בכך.

על הלכה זו מעוררים שנים מגדולי האחרונים קוש' עצומה: הגאון בעל האבני נזר בספרו יו"ד ח"ב בס"ק יג שואל כך: ויש לתמוה מה צריך טעמא דאין דרך שירות בכך והלא במס' בכורות פסלינן איטר לעבודה משום דבעינן עמידה בימין, ככל עמידה שעיקרה בימין, ואיטר אין לו ימין וא"כ כ"ש זה שאינו עומד כלל. נבאר את הקוש', הגמ' במס' בכורות בדף מה: מביאה ברייתא בזה"ל ת"ר איטר בין ביד בין ברגל פסול, איטר יד – היינו אדם שעיקר מלאכתו נעשית ביד שמאל, איטר רגל – הינו אדם שעיקר הפעילות הרגלית היא דוקא בשמאל ולא בימין שלא כשאר בני אדם. כהן כזה בין אם הוא איטר רק ביד או רק ברגל או בשניהם ועבד עבותו פסולה, מה טעם הפסול באיטר כותב על כך רש"י במס' בכורות כך: איטר ברגל שכשמהלך עוקר רגלו השמאלית תחילה משא"כ דרך בני אדם. איטר ביד פסול דכתיב "וטבל אצבעו בדם" כל מקום שנא' אצבע, וכהן, אינו אלא ימין. ואיטר ברגל נמי: "לעמוד ולשרת" כתיב, כדרך שאר עמידה, ועמידה עיקרה בימין. שואל האבני נזר כך: אם את האיטר רגל אנו פוסלים משום שכאשר התורה אמרה לעמוד אין זו עמידה, לפי שעמידה צריכה להיות דווקא כזו שהרגל הימנית היא זו שנותנת את התמיכה, א"כ כאשר אף רגל לא נותנת את התמיכה, והכהן נתלה, מדוע צריכים למעט ממה שנא' "לשרת" ואין דרך שרות בכך, תיפוק ליה שאין זו עמידה, לא יתכן שהנתלה יחשב יותר למצב של עמידה מאשר האיטר רגל. השפ"א בחבורו כאן על מס' זבחים מקשה קוש' דומה אם כי שונה "נתלה וקבל אין דרך שרות בכך, צריך לי עיון למה נקט זה הטעם, בלאו הכי, נתלה לא עמידה היא דכתיב לעמוד לשרת, ומה לי נתלה או ישיבה, אטו ישיבה כתוב בתורה דפסול הלא נלמד רק מ"לעמוד". נבאר את קושיית השפ"א לעיל בדף טו: נא' במש' כל הזבחים שקבל דמן... יושב או עומד ע"ג כלים וכיו"ב עבודתו פסולה, לא ניתן לעשות שום עבודה בישיבה, בהמשך בדף כג: מצטטת הגמ' את דברי משנה אלו ואומרת כך: יושב פסול לעבודה מנלן אמר רבא אמר רב נחמן אמר קרא לעמוד לשרת לעמידה בחרתיו ולא לישיבה. מעתה שואל השפ"א כך: הרי בתורה לא נא' מפורשות שאל לו לכהן לשבת בשעת עבודה, היות ואין אנו מגדירים את הישיבה כעמידה, והרי התורה דורשת דווקא לעמוד לשרת שוב לא ניתן לכהן לשרת מיושב, לא משום שהתורה שללה להדיא את הישיבה אלא משום שהתורה הקפידה על עמידה, מעתה היות ואדם תלוי גם הוא אינו מוגדר כעומד הרי שהפסול של נתלה צריך להיות בדיוק אותו פסול של יושב. מדוע טעה שמואל להכשיר את הנתלה, ומדוע צריכה הגמ' ללמוד את הפסול של נתלה ממה שנא' לשרת ואין דרך שירות בכך, לעמוד אמר רחמנא ולא להתלות. השפ"א נשאר בצ"ע.

האבני נזר מיישב את קושייתו החריפה בהמצאה למדנית: ויתכן שתשובתו של האבני נזר על קושייתו הוא, תיישב גם את קושיית השפ"א. וכך כותב האבני נזר שם באותו ס"ק יג: נראה לי ע"פ מה שכתבו התוס' במס' שבת בדף ז'. בד"ה "וטח" פירש ריב"א דחפץ שטח בכותל אף שאין בכותל ד' על ד' כיון שרואה פני הקרקע חשיב כמונח בקרקע וגם כאן כיון שרואה פני הקרקע חשוב כעומד בקרקע, אבל האיטר עומד על שמאלו, וכן העומד על הכלי אינו עומד על הארץ, לפי שהכלי מפסיק.
כוונת האבני נזר לכך שבהל' שבת התחדש שכאשר אדם עושה את מלאכת ההוצאה דהיינו הוא עוקר חפץ מרשות היחיד, מוציא אותו לרה"ר ומניח. או הפוך, עוקר חפץ מרה"ר מכניס אותו לרה"י ומניח. אין האדם מתחייב סקילה על מלאכת הוצאה אלא דווקא אם הדבר נעקר מעל משטח שיש בו ד' על ד' והונח על משטח שיש בו ד' על ד'.

רש"י במס' שבת בדף ד'. מסביר את סיבת הענין משום שרק מקום שיש בו ד' על ד' יש לו חשיבות והרי לגבי מלאכות שבת אנחנו תמיד מתנים שהמלאכה תהיה תמיד מלאכת מחשבת, מלאכת מחשבת בהוצאה והכנסה צריך שמקום ההנחה או העקירה יהיה בהם מקום ד' על ד' שהוא מקום חשוב. תוס' שם במס' שבת מסבירים שני הסברים נוספים, ר"ת סבור שאין רגילות להניח חפץ על משטח שהוא פחות מד' על ד' טפחים וכן היה מסתמא במשכן, שהעקירות וההנחות היו כולם מעל גבי משטח של ד' על ד' ועל משטח של ד' על ד'. הסבר נוסף נא' שם בשם הר"י נא' בתורה אל יצא איש ממקומו היינו ממקום החפץ, וכיון שקבעה התורה מקום לחפץ היינו להחשיב את המקום בכך שיהיה בו לפחות שטח של ד' על ד'. שוא' תוס' במס' שבת ז'. מהיסוד הזה על דברי רב חסדא. רב חסדא כתב שם כך: הזוקף לבנה ברה"ר וזרק וטח בפניה חייב. אדם זרק דבילה או טיט לרה"ר וניטח על פני הלבנה הזקופה, ובזה מחדש רב חסדא, שכאשר הטיט הונח על הלבנה הזקופה במאונך יש בזה גדר של הוצאת שבת לחייב סקילה, תוס' שוא' לא כתוב שללבנה הזו צריך שיהיה שיעור של ד' על ד' והרי מתבאר שכל הוצאת שבת אינה אלא אם כן החפץ נח על משטח שיש בו ד' על ד', היה על רב חסדא להוסיף שהחיוב בזורק טיח וטח על הלבנה שהוא חייב רק כאשר יש בלבנה את השטח המינימלי הזה. עונה על כך הריב"א בחידוש גדול: דלא בעינן שיהא בפני הלבנה ד' על ד', כיון שרואה את פני הקרקע חשיב כמונח ע"ג קרקע כיון שהטיח או הדבלה מונחים עכשיו על הלבנה במאונך כשמתחת הלבנה, יש את קרקע רשה"ר אנו מתייחסים אל הדבילה כאילו שהיא מונחת בקרקע והרי בקרקע יש הרבה יותר מד' על ד' ולכן חייב רב חסדא. טוען האבני נזר שביסוד הזה ניתן גם ליישב את דברי גמרתנו, כאשר אדם עומד על שתי רגליו והוא איטר רגל הרי שעמידתו מתבססת על הרגל השמאלית ואין זו עמידה, אבל כאשר שתי רגליו תלויות והן רואות את פני הקרקע אנו מתייחסים אל כפות הרגלים כאילו שהן נוגעות בקרקע, אין הם עומדות באויר, אלא בקרקע, ואז לא נוכל לפסול את העמידה הזו משום שחסר בה בעמידת ימין, שהרי כך כאשר הוא עומד באויר אין הוא נסמך על השמאלית שלו, הוא בעצם מרחף, וכיון שאנו מתייחסים אליו כאילו שהוא עומד על הקרקע, ואם הוא היה עומד על הקרקע היה עיקר סמיכתו ברגל ימין לא ניתן לפסול עת עבודתו בכך שהתבססותו בעמידתו הוא על השמאלית, אי לכך נאלץ אביו של שמואל למצוא מקור אחר לפסילת העבודה בצורה הזו, בגלל שנא' לעמוד לשרת ואין דרך שרות בכך, אבל אם התורה לא היתה דורשת את הנתון הזה של דרך שרות, היינו אומרים שכיון שרגליו רואות פני הקרקע הרי"ז כדבילה המונחת ע"ג לבנה כשהיא רואה את פני הקרקע. ע"כ תרוצו המפתיע של בעל האבני נזר. יתכן שניתן לנצל את דבריו גם ביחס לקוש' השפ"א, כאשר אדם יושב לא נוכל לראותו כעומד על גבי הקרקע שהרי הוא יושב על גבי הקרקע וישיבה זו מבטלת את המצב של רואה פני הקרקע של רגליו, לא נוכל בשום אופן לקרא ליושב עומד, אבל כאשר הוא נתלה אם לא הבעיה של אין דרך שרות בכך, זה שרגליו רואות את הקרקע היו משווים לצורה הזו צורה של עמידה, ולכן יש צורך להשתמש בטעם של אין דרך שרות בכך.

(האדמו"ר מטאלנא שליט"א)



עיצוב: אפרת נוילנדר | תיכנות: entry
© כל הזכויות שמורות לפורטל הדף היומי | אודות | צור קשר | הוספת תכנים | רשימת תפוצה | הקדשה | תרומות | תנאי שימוש באתר | מפת האתר