הרב יוסף שמשי, מחבר תוכנת "גמראור"
עקרונות בכללי הגמרא ובלשונה
 

התינח

[תנאים ואמוראים; כללי פסיקה; מונחי מפתח]

זבחים ב ע"ב

התינח לרבנן, לרבי אליעזר מאי איכא למימר?
ר' אליעזר קל וחומר קאמר.
אי הכי, התם נמי לימא קל וחומר: קדשים מחללין קדשים, חולין לא כל שכן!
אלא טעמא דרב כרבי אלעזר, דאמר רבי אלעזר: מאי טעמא דרב? +ויקרא כב+ ולא יחללו את קדשי בני ישראל את אשר ירימו לה' קדשים מחללין קדשים, ואין חולין מחללין קדשים.

1.
הגמרא פותחת דיון, דברי רב שחטאת שנשחטה לשם חולין – כשרה, מתאימים לפי רבנן לגבי כלי טומאה "דלאו מינה לא מחריב בה" [= מה שלא מאותו המין אינו מקלקל אותו], ומה יהיה לפי שיטת רבי אליעזר?

2.
הביטוי שפתח את השאלה הוא "התינח", כלומר: "מובן ש...". כנראה שזהה לביטוי "תינח".

3.
ביטוי דומה מאד גם מבחינה לשונית הוא "הניחא למאן דאמר...", אלא שהביטוי האחרון ["הניחא..."] מתאים כשמדובר בשתי דעות.
והביטוי "התינח" מתאים כשמדובר בשני מקרים.
אולם בסוגייתנו מדובר בשתי שיטות ולא בשני מקרים, אם כן מדוע הגמרא לא השתמש בביטוי "הניחא למאן דאמר..." או "הניחא לרבנן..."? [וצריך עיון]

4.
מסקנת הגמרא, שהנימוק לדברי רב הוא לפי הסבר רבי אלעזר. הגמרא פותחת את דבריו של רבי אלעזר: "אלא טעמא דרב...". "אלא" – זהו הנימוק הסופי, שמבטל את ההסברים הקודמים [ראה "מתיבתא", הערה ט].

5.
לכאורה קצת קשה סגנון הגמרא:

אלא טעמא דרב כרבי אלעזר, דאמר רבי אלעזר: מאי טעמא דרב? +ויקרא כב+ ולא....

הניסוח נראה כפול ומסורבל. מדוע הגמרא לא אמרה פשוט: "אלא אמר רבי אלעזר...".

5.1
ונראה לי לומר ["חידוש"]: כל ההסברים לדברי רב היו ידועים ל"עורך הגמרא", והעורך החליט בסופו של דבר לקיים את דבריו של רבי אלעזר למסקנת דינו של רב.