אין מיתה בצבור
הוריות ו ע"א
"אין מיתה בצבור".
כלומר שאמנם תתכן מיתה בכל פרט ופרט היוצרים יחדיו את הצבור, אך גם במות הפרטים כולם אין זה נחשב למיתת הצבור. כי הצבור כולו כמכלול אחד הוא ישות עצמאית חדשה בעל שם נפרד, "פנים חדשות באו לכאן".
משום כך, בהתקיים עַם זוּ יָצַרְתִּי (ישעיהו מג, כא), כאשר בני יעקב הפכו לעם, תחילת מצוותן היתה: (שמות יב, ב-ג) הַחֹדֶשׁ הַזֶּה לָכֶם רֹאשׁ חֳדָשִׁים רִאשׁוֹן הוּא לָכֶם לְחָדְשֵׁי הַשָּׁנָה. דַּבְּרוּ אֶל כָּל עֲדַת יִשְׂרָאֵל לֵאמֹר בֶּעָשֹׂר לַחֹדֶשׁ הַזֶּה וְיִקְחוּ לָהֶם אִישׁ שֶׂה לְבֵית אָבֹת שֶׂה לַבָּיִת. משונה מצוה זו מכל המצוות, שאינה חלה על היחיד אלא על הבית. והטעם הוא, שיש מיתה ביחיד והוא אינו יוצר עם, רק לבית יש המשכיות, והוא היחידה היסודית והלבנה של בנין עם ישראל לדורותיו הנצחיים. דיני פסח נוספים מקושרים לבית: בפסח מצרים – (שם כב) וְאַתֶּם לֹא תֵצְאוּ אִישׁ מִפֶּתַח בֵּיתוֹ עַד בֹּקֶר. ובפסח דורות – (שם מו) בְּבַיִת אֶחָד יֵאָכֵל לֹא תוֹצִיא מִן הַבַּיִת מִן הַבָּשָׂר חוּצָה.
על פי זה מבואר למה נצטווה יעקב (בראשית מו, ג) אַל תִּירָא מֵרְדָה מִצְרַיְמָה כִּי לְגוֹי גָּדוֹל אֲשִׂימְךָ שָׁם. למה דוקא שָׁם במצרים – חפץ אֱלֹהִים לָבוֹא לָקַחַת לוֹ גוֹי מִקֶּרֶב גּוֹי (דברים ד, לד)?
יחודה של מצרים מוזכר בכתוב: (ויקרא יח, ג) כְּמַעֲשֵׂה אֶרֶץ מִצְרַיִם אֲשֶׁר יְשַׁבְתֶּם בָּהּ לֹא תַעֲשׂוּ. ופירשו בספרא: (אחרי מות פרשה ח פרק יג) "מגיד הכתוב שמעשיהם של מצריים מקולקלים מכל עממין". הפרשה בהמשכה עוסקת בעריות, ובכללן (ויקרא יח, כב) וְאֶת זָכָר לֹא תִשְׁכַּב. וכך כתב הרמב"ם: (הלכות איסורי ביאה פרק כא הלכה ח) "כמעשה ארץ מצרים לא תעשו, אמרו חכמים מה היו עושים איש נושא איש ואשה נושא אשה, ואשה נשאת לשני אנשים". וכך הוא בילקוט שמעוני: (פרשת אחרי מות רמז תקצ) "מקיש מעשה ארץ מצרים למעשה כנעניים ומעשה כנעניים למעשה מצרים, מה מעשיהם של מצרים שטופים בעבודה זרה ובמשכב זכור ובהרבעת בהמה אף מעשיהם של כנעניים כיוצא בהן".
אותם מעשה ארץ מצרים הם ההפך הגמור של בנין ולכידות הבית והמשפחה. והיות שהדבר הטוב נודע מהפכו, וכל ההפכים – מן האחד נקנה הידיעה בהפך שלו, והגאולה נבנית מהגלות (ספר נצח ישראל פרק א), משום כך בית ישראל נוצר להיות גוי אחד בארץ דוקא מקרב גוי מתועב כמצרים.
הבית אינו רק בנין גוף האומה לדורות, אלא גם היסוד לחינוך בניה לדורות. למען יתקיים: (בראשית יח, יח-יט) וְאַבְרָהָם הָיוֹ יִהְיֶה לְגוֹי גָּדוֹל וְעָצוּם וְנִבְרְכוּ בוֹ כֹּל גּוֹיֵי הָאָרֶץ. כִּי יְדַעְתִּיו לְמַעַן אֲשֶׁר יְצַוֶּה אֶת בָּנָיו וְאֶת בֵּיתוֹ אַחֲרָיו וְשָׁמְרוּ דֶּרֶךְ ה' לַעֲשׂוֹת צְדָקָה וּמִשְׁפָּט.
התרבות המערבית רואה כל פרט כנפרד באופן מוחלט מרעהו. לכן אין אב יכול לצוות את בנו: כך עשה! שכן עונה הבן: כשם שאתה הוא המחליט עבור עצמך כך אני הוא המחליט עבור עצמי. גם לא יעזור לאב להראות דוגמה אישית ולומר לבן ראה כיצד אני עושה! שכן עונה הבן: כך הנך עושה ואילו אני עושה אחרת. אי אפשר לא לומר אתה עושה ולא לומר אני עושה, האפשרות היחידה היא להראות כיצד אנחנו עושים! לאחר הטמעת ההבנה שיורש כרעיה דאבוּהּ (מסכת עירובין דף ע ע"ב), המשפחה היא גוף מאוחד, ותפקיד עם ישראל לדורותיו הוא לְתַקֵּן עוֹלָם בְּמַלְכוּת שַׁדַּי – לתקן שיעשו רק טוב. ומהו טוב – קבע ויכול לקבוע רק האל הטוב והמטיב, ולא כל בשר ודם חדשות לבקרים.
ובזה מבוארת חשיבות קרבן הפסח. הרי כל העונשין אינם באים אלא על עוונות של לא תעשה – כאשר החוטא ממרא בקום ועשה את צו הבורא. היוצאות מהכלל הן מצוות העשה: ברית מילה וקרבן פסח, שמבטלם נענש בכרת. והטעם מבואר: (בראשית יז, יד) וְעָרֵל זָכָר אֲשֶׁר לֹא יִמּוֹל אֶת בְּשַׂר עָרְלָתוֹ וְנִכְרְתָה הַנֶּפֶשׁ הַהִוא מֵעַמֶּיהָ, אֶת בְּרִיתִי הֵפַר. אינו יכול להכלל בכלל עם ישראל מי שאינו מציין בבשרו את סימן הברית המציין זאת. כמו כן, מי אשר חָדַל לַעֲשׂוֹת הַפֶּסַח, וְנִכְרְתָה הַנֶּפֶשׁ הַהִוא מֵעַמֶּיהָ, כִּי קָרְבַּן ה' לֹא הִקְרִיב בְּמֹעֲדוֹ (במדבר ט, יג). אינו יכול להכלל בכלל עם ישראל מי שביום עַם זוּ יָצַרְתִּי לִי אינו מקריב את קרבן החניכה של עַם זוּ יָצַרְתִּי לִי – העבודה שהיא מטרת שַׁלַּח אֶת עַמִּי וְיַעַבְדֻנִי (שמות ז, כו).
