גליון "עלים לתרופה"
המו"ל: מכון "אור הצפון" דחסידי בעלזא - אנטווערפן, בלגיה
גליון אלף ק"ז, מדור "עלי הדף"
מסכת הוריות
דף י ע"א
ביאור דרשת רז"ל: "אדם כי יהיה בעור בשרו" - "מן הדבור ואילך"
אודות האמור בפרשת השבוע (פרשת תזריע מצורע, בארץ ישראל): "אדם כי יהיה בעור בשרו שאת או ספחת" וגו' (ויקרא יג, ב), הובא במכילתין (הוריות י ע"ב) ברייתא שמקורה בתורת כהנים (פר' תזריע נגעים פ"א ה"ב): "'אדם כי יהיה' - מן הדבור ואילך", כלומר, לכן נאמר ציווי זה בלשון עתיד - 'כי יהיה', להורות שרק הנגעים שיהיו אחרי הציווי יש בהן דין טומאה. דין זה נשנה גם במס' נגעים (פ"ז מ"א): "אלו בהרות טהורות, שהיו בו קדם למתן תורה, בנכרי ונתגיר, בקטן ונולד" וכו', וכתב הר"ש: "בתו"כ דריש מדכתיב 'כי יהיה', מן הדיבור ואילך, וכל הני נמי (-נכרי ונתגייר וקטן שנולד עם צרעת) דחשיב מהתם נפקי, דבענין שיולד הנגע משעה שראוי ליטמא בו ולא קודם, כמו גוי עד שלא נתגייר וקטן עד שלא נולד, וכן כולם".
ידועה קושיא בזה, דהא איתא במדרש (שהש"ר ד, יז): "תני רשב"י, בשעה שעמדו ישראל לפני הר סיני ואמרו 'כל אשר דבר ה' נעשה ונשמע', אותה שעה לא היה בהם לא זבים ולא מצורעין ולא חגרין ולא סומין לא אלמין ולא חרשין" וכו', ולפי זה אם כן לאיזה צורך התיר לנו הכתוב הנגעים שמקודם הדיבור, הלא ממילא לא היה בהם שום נגע, כי נתרפאו ממומן בשעה שקבלו את התורה (עי' ר"ן נדרים ז:).
ויש שכתבו ליישב, כי ידוע שכשחטאו בעגל חזרו למומן (עי' ר"ן שם ומקורו במדרש: במ"ר ז, א; שהש"ר שם), ועל אותם הנגעים שחזרו להם כמקדם השמיענו הכתוב: "אדם כי יהיה" - "מן הדיבור ואילך", שאין מטמא אלא נגע שנולד מן הדיבור ואילך, ולא אלו שהיה להם כבר לפני הדיבור.
אמנם יש מן האחרונים שמתרצים, שכשחטאו בעגל וחזרו לצרעתם, אזי פנים חדשות באו לכאן - ודינן כנגע חדש שאחרי הדיבור, שהרי נתהוו אחרי מתן תורה, וזה מובן מצד הסברא, "דבאמת אם נסתלקה מכל וכל ואחר כך חזרה, ודאי דיש לה דין נגע חדשה, ולא מסתבר כלל לומר שיהיה לה דין נגע הישנה" (ראה 'ישמח משה' פר' שמות), וכמו כן ישנה הוכחה לכך מהמשך דברי המדרש (שהש"ר שם): "כיון שחטאו לא היו ימים קלים, והיו בם זבים ומצורעים חגרין וסומין אלמים חרשים... באותה שעה נאמר (במדבר ה, ב) 'וישלחו מן המחנה כל צרוע וכל זב'", הרי שכאשר חזרו למומן ונצטרעו כמקדם, נשלחו מן המחנה מפאת טומאתן, ולא היו טהורים מדין נגעים שקודם הדיבור (ראה 'שאילת שלום' על השאילתות פר' מצורע אות קג; 'פנים יפות' פר' תזריע ד"ה והנה איתא בתו"כ).
בשו"ת 'פני אריה' (סי' סב) בהביאו דברי ה'שאילת שלום' הנז' נחלק עליו על עיקר דבריו, כי בפשטות מה שאמרו ז"ל: "מן הדיבור ואילך", אין הכוונה על יום מתן תורה, אלא, על יום שנצטוו בטומאת מצורע שהיה אחרי הקמת המשכן (עי' גיטין ס. וראה חי' חת"ס נדרים ז. ד"ה אמר רבי חנין), ו'מן הדיבור ואילך', היינו, אלו שנצטרעו מדיבור זה ואילך יש בהם דין מצורע, ובכן אלו שחזרו לנגען אחרי חטא העגל שפיר נתמעטו מדין טומאת נגעים, כי לא מתקיים בהם "אדם כי יהיה" - בעתיד (ראה 'חק נתן' בסוגיין), ואם תקשה אם כן מדוע נשלחו מן המחנה - כשאין להם טומאת נגעים, ע"כ מחדש חידוש גדול, שמהפסוק "אדם כי יהיה" לא נתמעטו לגמרי מטומאת נגעים, אלא נתמעטו מדיני נגעים שנאמרים בפרשה זו, והם: דין הסגר והחלט ע"י כהן ושאר הדינים שבפרשתנו, אכן דין הרחקה ממחנה ישראל שנאמר בפרשת נשא לא נתמעט, ושפיר היו טמאים וחובה היה עליהם לצאת ממחנה ישראל.
אולם, מדברי האחרונים שאכן נתקשו בקושיא הנזכרת, מוכח שהם סוברים שכוונת אמרם ז"ל: "מן הדיבור ואילך", היינו, ביום מתן תורה, ולכן שפיר נתקשו לאיזה צורך יש בלימוד זה, הלא לא היתה בהם שום צרעת בשעת מתן תורה, ולאור דבריהם צריכים אנו לתירוצים אחרים על קושיא זו. וכה כתב ה'פנים יפות' (שם): "ונראה, דעיקר בזה שבאמת לא היה צרעת בשעת הדיבור, אלא שבא ללמד שאם היה קודם הדיבור לא היה מטמא, ונפק"מ ל'נכרי שנתגייר' כדאיתא שם (נגעים שם), ואיתא נמי שם 'תינוק שנולד כשהוא מנוגע', כיון שלא היה ראוי לראות אותו בשעה שנולד הנגע טהור, והיינו דילפינן מ'כי יהיה' דממעט קודם הדיבור, כיון שלא היה ראוי לראות באותה שעה" (כ"כ גם ב'שאילת שלום' שם ועעו"ש).
ה'ישמח משה' (שם) העלה חידוש גדול בזה: "... דהא ידוע דיסורין באים על עון, כמבואר במס' ברכות (ה.)... ובשבת (נה.) 'אין יסורין בלא עון', מיהו איתא במס' ברכות (שם) דיש יסורין של אהבה, פירש רש"י, דהקב"ה מיסרן בלא שום עון, כדי להרבות שכרן לעולם הבא. והנה מסתבר דמה שבא מחמת עון, נתרפא במתן תורה דאז נמחל הכל, אבל מה שהוא מחמת אהבה, מהיכי תיתי יגרע אהבתו ויתרפא, וזה נכון". ולכן שפיר משכחת לה הפסוק "אדם כי יהיה בעור בשרו", לאלו שהיו להם יסורים של אהבה ולא נתרפאו בשעת מתן תורה, שאין להם דין טומאת נגעים.
גם בפרשתנו מאריך ה'ישמח משה' בקושיא זו ומיישבה על פי המדרש (במ"ר שם): "בשעה שיצאו ישראל ממצרים היו כל רובן בעלי מומין, למה, מפני שהיו יגעים בטיט ובלבנים ועולים לראש הבנין, ומי שהוא בונה על ידי שהיו עולין לראשי הדמוסין או האבן נופלת וקוטעת ידו או הקורה או הטיט נכנס בעיניו והוא נסמא והיו בעלי מומין, כיון שבאו למדבר סיני אמר האלקים כך הוא כבודה של תורה שאתן אותה לדור בעלי מומין ... מה עשה האלקים, אמר למלאכים שירדו אצל ישראל וירפאו אותן", וכותב: "והנה לפי הצעה זו דלא נתרפאו רק מפני הגנאי שיהיו מקבלי התורה בעלי מומין, אם כן יתכן דאותן שלא היו בכלל מקבלי התורה, כגון קטנים יונקי שדים שאין בהם דעת לא נתרפאו, ואם כן איצטרך שפיר למעט נגע שלפני הדבור בקטן שהיה בו נגע לפני הדבור דלא נתרפא ולא קשה מידי" (ראה עוד 'תולדות אדם' על הספרי נשא א, יח).
