הארה שבועית מהתלמוד הירושלמי במסגרת הדף היומי
הרב נוחם בלס, מכון הירושלמי
הוריות יג ע"א
במשנה בהוריות יג, א נאמר:
"האיש קודם לאשה - להחיות ולהשב אבדה, והאשה קודמת לאיש - לכסות ולהוציא מבית השבי. בזמן ששניהם עומדים בקלקלה - האיש קודם לאשה".
מהמשנה מבואר שבאופן עקרוני שהאיש והאישה בבית הכלא פודים קודם כל את האישה מפני שיש חשש גדול לזנות, לעומת זאת אם רואים שהולכים לפגוע באיש במשכב זכור האיש קודם.
מדוע האיש קודם במצב זה לאישה?
על כך עונה הירושלמי בהוריות ג ד:
"שניהם עומדין בקלון האיש קודם לאשה. למה שהאשה דרכה לכן והאיש אין דרכו לכן" – הירושלמי מבאר שהביזיון שיש לאיש ממשכב זכור הוא יותר גדול מאשר הביזון שיש לאישה ולכן נשחרר קודם את האיש.
ממשיך הירושלמי ומספר:
"מעשה בי רבי יהושע שעלה לרומי אמרו על תינוק אחד ירושלמי שהיה אדמוני עם יפה עינים וטוב רואי וקווצותיו מסודרות לו תלתלים והוא עומד בקלון והלך רבי יהושע לבודקו כיון שהגיע לפתחו נענה ר' יהושע ואמר לו [ישעי' מב כד] מי נתן למשיסה יעקב וישראל לבוזזים הלא ה' נענה התינוק ואמר לו זו חטאנו לו ולא אבו בדרכיו הלוך ולא שמעו בתורתו מיד זלגו עיניו דמעות ואמר מעיד אני עלי את השמים ואת הארץ שאיני זז מיכן עד שאפדנו ופדאו בממון הרבה ושילחו לארץ ישראל וקרא עליו הפסוק הזה [איכה ד ב] בני ציון היקרים..."
הירושלמי בפשטות מביא סיפור זה להמחיש את הרעיון של החשש למשכב זכור, מדובר פה בילד יפה כמו יוסף שיש חשש גדול שיפגעו בו במשכב זכור. והוא כבר מונח בקלון, מקום המיועד לכך, אותו לשון של המשנה.
רבי יהושע בודק שהילד עדיין מחובר לתורה ופודה אותו.
מתחדש בירושלמי פה חידוש גדול: שבשביל הצלה ממשכב זכור מותר לאדם להוציא ממון רב, למרות שאין פודים את השבויים ביותר מכדי דמיהם (גיטין מה. משנה).
בבבלי בגיטין נח, א הסיפור שונה:
"ת"ר: מעשה ברבי יהושע בן חנניה שהלך לכרך גדול שברומי, אמרו לו: תינוק אחד יש בבית האסורים, יפה עינים וטוב רואי וקווצותיו סדורות לו תלתלים. הלך ועמד על פתח בית האסורים, אמר: מי נתן למשיסה יעקב וישראל לבוזזים? ענה אותו תינוק ואמר: הלא ה' זו חטאנו לו ולא אבו בדרכיו הלוך ולא שמעו בתורתו. אמר: מובטחני בו שמורה הוראה בישראל, העבודה! שאיני זז מכאן עד שאפדנו בכל ממון שפוסקין עליו. אמרו: לא זז משם עד שפדאו בממון הרבה, ולא היו ימים מועטין עד שהורה הוראה בישראל. ומנו? רבי ישמעאל בן אלישע".
הבבלי מספר לנו סיפור על ת"ח ענק שיודע לזהות את "גדול הדור הבא" ולכן הוא מוכן להוציא כל הון שבעולם בשביל לפדות אותו.
לעומת הבבלי, הירושלמי לא מתאר לנו את הגדלות התורנית, ולא את זה שנהיה מורה הוראה בישראל.
יוצא אם כן: שע"פ הירושלמי הדגש הוא ערבות האדם בשביל שלא יהיה משכב זכור אני מוציא ממון רב, לעומת זאת לפי הבבלי הדגש הוא שבשביל ת"ח שיהיה "גדול דור" מותר להוציא ממון רב.
הירושלמי בברכות ט ב ממחיש לנו את עוצמת חומרת משכב זכור:
"אליהו ז"ל שאל לר' נהוריי מפני מה באין זועות לעולם אמר ליה בעון תרומה ומעשרות. ..אמר ליה בני חייך כך היא סברא דמילתא. אבל כך עיקרו של דבר אלא בשעה שהקב"ה מביט בבתי תיטריות ובבתי קרקסיות יושבות בטח ושאנן ושלוה ובית מקדשו חרב הוא אפילון לעולמו להחריבו. הה"ד [ירמי' כה ל] שאוג ישאג על נוהו. בשביל נויהו. אמר ר' אחא בעון משכב זכר".
מבואר בירושלמי ע"פ רב אחא שבשביל משכב זכור זוועות באים לעולם.
(המעיין ישים לב שע"פ הירושלמי תענית א ד א בין האנשים היחידים המתפללים על הציבור בשביל שירדו גשמים זה אנשי ציבור, ופנטיקקה שהציל אישה מלחטוא .. לעומת זאת לפי הבבלי תענית י. יחידים אלו הת"ח)
