סקר
האם אתה לומד דף יומי עם רש"י?






 

הרב יוסף שמשי, מחבר תוכנת "גמראור"
עקרונות בכללי הגמרא ובלשונה
 

"לעולם"; "תו לא מידי"    

[תנאים ואמוראים; כללי פסיקה; מונחי מפתח]

הוריות ב ע"א-ע"ב

 

גמ'. אמר שמואל: לעולם אין ב"ד חייבין עד שיאמרו להם מותרין אתם...

1.
הביטוי "לעולם" [בסוגייתנו] משמעו: לפי כל בעלי המחלוקת בהמשך בסוגיה. [שוטנשטיין הערה 10].

2.
אמנם יש גירסא ללא המלה "לעולם" כלל. ראה ב"מתיבתא", "ילקוט ביאורים", עמוד ב, בהרחבה.

3.
רש"י מפרש כלעיל בסעיף 1, שמדובר לפי שתי הדעות: שבית דין מביאים את פר החטאת או שהציבור מביא את הקרבן.

4.
המאירי מסביר, שה"לעולם" בא למעט שאם הדיינים דנו ביניהם והחליטו על הדין, והשומעים שמעו והלכו ועשו כפי ששמעו – אין מביאים קרבן חטאת.

5.
בכל אופן, לפי כל ההסברים לעיל אין כוונת הביטוי "לעולם" - בסוגייתנו - כמשמעותו בדרך כלל בש"ס: חזרה להסבר קודם.

6.

רב דימי מנהרדעא אמר: עד שיאמרו להם מותרין אתם לעשות; מ"ט? לפי שלא נגמרה הוראה.

"רב דימי" - תלמידו של רב נחמן בדור שלפני אביי ורבא.
רב דימי, בפשטות בא לחלוק על שמואל.
מבחינת התוכן הוא אומר שרק אם בית דין נתן הוראה ממשית לביצוע ההלכה – חייב המבצע קרבן [אם טעה].
ולפי שמואל גם אם נתן הוראה "כללית" ולא רק פרקטית, גם נחשב "הוראה".

7.
ניתן להוכיח שרב דימי חולק על שמואל מהניסוח "רב דימי... אמר". [אם היה כתוב "ורב דימי... אמר" היה זה מוכיח באופן הכי ברור שבא לחלוק על שמואל].

7.1
אבל תוס' מסביר שניתן לפרש שרב דימי בא להסביר את דברי שמואל ולא לחלוק עליו.

תוספות מסכת הוריות דף ב עמוד א: "אמר אביי והא אנן לא תנן הכי - הא דלא פריך ללישנא קמא לשמואל כמו דפריך הכא לרב דימי דללישנא קמא מצינן למימר דרב דימי אתא לפרושי דברי שמואל."

8.

אמר אביי, אף אנן נמי תנינא: חזר לעירו, שנה ולימד כדרך שלימד - פטור, הורה לעשות - חייב.

אביי מוכיח ממשנה כדברי "רב דימי".

שואל תוס': הרי עדיף היה להקשות על שמואל. אבל אם נסביר שרב דימי מסביר את שמואל - כלעיל בסעיף 7.1 - ממילא לא שייך להקשות על שמואל, וההוכחה מהמשנה היא שהסברו של רב דימי בדברי שמואל היא נכונה.

9.
אבל לפי הלשון השני, בהמשך, המשנה מובאת כקושיה על רב דימי. כי בלשון השני ברור שרב דימי חולק על שמואל.

10.
ניתן להוכיח מדברי תוס' לעיל שהכלל הוא, שכאשר אפשר להוכיח ממקור תנאי לטובת אמורא מסויים, ומצד שני ניתן להקשות מאותו מקור על אמורא אחר החולק על האמורא הראשון עדיף להקשות על האמורא המוקשה.

11.
הביטוי "אך אנן נמי תנינא" – משמעותו סיוע ממשנה ידועה ומפורסמת. בדרך כלל ההוכחה היא לא מפורשת, אלא על ידי דיוק.

11.1
גם בסוגייתנו ההוכחות [3 פעמים מופיע הביטוי הנ"ל ברציפות] הן מתוך פרשנות לאותן משניות או יותר נכון: פרשנות שמשווה את הנושא במשנתנו לנושאים באותן משניות.

11.2
ובהמשך הסוגיה דווקא מקשים ממשניות אלה מפני שאת המשניות המובאות באמת ניתן לפרש בצורה שונה, ולכן האמוראים שהביאו ראיה מהן לרב דימי [או בהמשך – הקשו לרב דימי] סוברים שהפרוש לאותן משניות הוא דווקא באופן שמוכיח לענייננו. [ראה "מתיבתא", הערה יז]

12.
ויש אומרים שיש כאן קושיה על שניהם, גם על שמואל – מה הוא חידש הרי מפורש במשנה - וגם על רב דימי: סותר לאותן משניות. ["מתיבתא", "ילקוט ביאורים", עמוד ג, טור 1]

13.

א"ר אבא, אף אנן נמי תנינא: הורו לה ב"ד להנשא, והלכה וקלקלה - חייבת בקרבן, שלא התירו לה אלא להנשא.

"רבי אבא" יכול להיות: האמורא "רב", או האמורא "רבה", או האמורא "רבא". יש אומרים ["מנחת יהודה"] שבסוגייתנו הכוונה לרבא, מפני שמתאים לכך שדברי רבא מובאים אחרי דברי אביי.

14.

אמר רבינא, אף אנן נמי תנינא: הורו ב"ד לעבור על אחת מכל מצות האמורות בתורה,

מתוך הנחה שמדובר ברבינא חברו של רב אשי עורך הגמרא יוצא, שבסוגייתנו דנו בדברי שמואל אביי, רבא ורבינא [ואולי מדובר ברבינא הקדמון שחי בזמן רבא].

15.
מסקנת ביניים:

תו לא מידי.

על פירוש המונח "ותו לא מידי" - 11 מופעים בש"ס - יש מאמר שלם מאת ירחמיאל ברודי, סיני, צב עמודים נא-נז.

15.1
הנחת היסוד שלו שביאור המונח הנ"ל דומה למשמעות המונח "שמע מינה" - זאת אומרת, זוהי המסקנה הנלמדת עד שלב זה בסוגיה.

15.2
ויש אומרים שהכוונה היא שעורך התלמוד מודיענו שלא נמצא חומר נוסף לסוגיה זו.

15.2.1
הסבר זה מתאים יפה לאמור לעיל בסעיף 14, וההסבר יהיה שרבינא שהיה מעורכי הגמרא הוא זה שקבע "תו לא מידי".

15.3
ויש אומרים שהמונח "שמע מינה" משמעותו מסקנה חיובית, ואילו המונח "ותו לא מידי" משמעותו - שלילית. הוא מאשר מסקנה שלילת.

15.4
בסוגייתנו המסקנה אחרי הביטוי "ותו לא מידי" היא, שיש מספיק הוכחות לשיטת רב דימי. ואם נסביר שזו הוכחה שלילית הכוונה שמאותן משניות מוכח שאם לא הורה "לעשות" אין זה נחשב "הוראה".

15.5
בפשטות נראה, שההסברים לעיל על הביטוי "תו לא מידי" מתאימים גם להמשך הסוגיה ב"איכא דאמרי", שגם שם מופיע הביטוי "תו לא מידי", במסקנה.

16.
הגמרא מביאה מהלך "הפוך" לכל הסוגיה לעיל:

איכא דאמרי,

לכאורה היה מתאים יותר הביטוי "לישנא אחרינא".

17.

אמר שמואל: אין ב"ד חייבין עד שיאמרו להם מותרים אתם לעשות.
רב דימי מנהרדעא אמר: אפילו מותרים אתם - נגמרה הוראה.
אמר אביי, והא לא תנן הכי: חזר לעירו, ושנה או לימד כדרך שלימד - פטור, הורה לעשות - חייב.

הביטוי: "והא לא תנן הכי" - 3 מופעים בש"ס ורק בסוגייתנו.
מופע נוסף במסכת נדרים "הא לא תנן הכי" בלי ה"ו".

אמר רבי אבא, והא לא תנן הכי: הורו לה ב"ד להנשא, והלכה וקלקלה - חייבת בקרבן, שלא התירו לה אלא להנשא.
אמר רבינא, והא לא תנן הכי: הורו ב"ד לעבור על אחת מכל מצות האמורות בתורה,
תו לא מידי.

18.
מכל מהלך הסוגיה לעיל אולי משמע שסוגייתנו עברה עריכה בזמן עריכת הגמרא, ובא להדגיש - כמו בכל סוגיה שמובאים בה ביטויים יחודיים - שהסוגיה לא "סגורה"!!!

19.
ובהמשך הסוגיה:

בין שעשו ועשה עמהן כו'.
למה ליה למיתנא כל הני?
בשלמא רישא לא זו אף זו קתני,
אלא סיפא דלחיובא, איפכא מיבעי ליה!
זו ואין צריך לומר זו קתני.

כשיש במשנה מסויימת מספר דינים/מקרים אזי ניתן לפרש שדברי המשנה מובאים על פי הכלל של "לא זו אף זו", כלומר, הדוגמאות/מקרים במשנה מסודרים מהקל אל הכבד - מהחידוש הקטן אל החידוש הגדול.

19.1
ויש לפעמים שהמקרים/הדינים במשנה מסודרים בסדר הפוך, מהכבד אל הקל - מהחידוש הגדול אל החידוש הקטן.

19.2
מסוגייתנו משמע שהכלל הראשון - "לא זו אף זו קתני" לעיל בסוף סעיף 19 - הוא הכלל המועדף, ורק בלית ברירה - "דוחק גדול" - משתמשים בכלל השני - "זו ואין צריך לומר זו קתני" לעיל בסעיף 19.1
ראה "מתיבתא" על עמוד ב, הערה 1.

19.3
הליכות עולם שער שלישי פרק ב:

ומשני זו ואין צריך לומר זו קתני, וזה התירוץ דזו ואין צריך לומר זו אינו מתרץ אלא מן דוחק גדול דלא אפשר ליה בלאו הכי אבל לא זו אף זו בכל דוכתא.

כלעיל בסעיף 19.2

19.3.1
והוא מעיר:

ולפעמים הוי לא זו אף זו והגמרא מדקדק למצוא טעם אחר, בקדושין פרק האיש מקדש בו ובשלוחו דייק בגמרא השתא בשלוחו מקדש בו מיבעיא ולא קאמר לא זו אף זו קתני כמו שאומר בכל דוכתא.

לפעמים מובא בש"ס הסבר "טוב" יותר גם מההסבר על פי העדיפות הראשונה.

והיה אפשר לחלק דבחד בבא אינו אומר לא זו אף זו וכן דעת הכריתות,
אלא שאין צורך שאע"פ שבכל דוכתא שונה לא זו אף זו ואין הגמרא מדקדק התם הואיל ויודע טעם מפורש ועדיף טפי וכן אומרים בתוספות.

19.4
והוא מביא את דעת "הכריתות":

והאי אורחיה דתנא בלא זו אף זו וכן בזו ואין צריך לומר זו אומר הכריתות משום שהתנא שמע לשון ראשון וכתבו ושוב שמע מפי תנא אחר חידוש גדול יותר ונראה בעיניו ואף על פי שהלשון האחד אינו צריך לא רצה לסלקו ממשנתו,
וכן הטעם לזו ואין צריך לומר זו שמע בראשונה לשון אחד וכתבו ושוב שמע לשון שני וכתבו ואף על פי שאינו צריך כלל יען כי רצה לכתוב דברי כל התנאים שהיו לפניו,

לגבי כל האמור לעיל אין לאחד הכללים עדיפות. אלא שבמשניות בש"ס מובאים דברי תנאים שונים, ולכן המשנה כותבת לעיתים גם דברים "מיותרים" כדי ללמדנו שהיתה דעה כזאת בשלב מסויים, והדבר נכון גם לגבי מקרים של הקדמת ה"חידוש" וגם לגבי המקרים של הקדמת ה"פשוט".

וזה הטעם בזו ואין צריך לומר זו [וזה] איננו שוה לי, ולפי קוצר דעתי אין צורך לכך שדרך התנא בהרבה מקומות לומר ואין צריך לומר בפירוש, בפרק היה קורא בפרקים שואל מפני הכבוד ואין צריך לומר שמשיב וכו', ולפעמים יקצר התנא וישמיט זו ואין צריך לומר זו והיינו מה שאומר בגמרא זו ואין צריך לומר זו קתני כלומר כאילו אומר התנא בפירוש זו ואין צריך לומר זו:

תגובות

הוספת תגובה

(לא יפורסם באתר)
* (לצורך זיהוי אנושי)
תכנות: entry
© כל הזכויות שמורות לפורטל הדף היומי | אודות | צור קשר | הוספת תכנים | רשימת תפוצה | הקדשה | תרומות | תנאי שימוש באתר | מפת האתר