הרב יוסף שמשי, מחבר תוכנת "גמראור"
עקרונות בכללי הגמרא ובלשונה
"רב ושמואל" ו"רבי יוחנן וריש לקיש" - כמי הלכה?
[תנאים ואמוראים; כללי פסיקה; מונחי מפתח]
עבודה זרה עג ע"ב
זה הכלל: מין במינו - במשהו, שלא במינו - בנותן טעם.
רב ושמואל דאמרי תרוייהו: כל איסורין שבתורה, במינן - במשהו, שלא במינן - בנותן טעם; זה הכלל לאתויי מאי? לאתויי כל איסורין שבתורה.
ר' יוחנן ור"ל דאמרי תרוייהו: כל איסורין שבתורה, בין במינן בין שלא במינן - בנותן טעם, חוץ מטבל ויין נסך, במינן - במשהו, ושלא במינן - בנותן טעם וזה הכלל - לאתויי טבל.
תניא כוותיה דרב ושמואל, תניא כוותיה דרבי יוחנן ור"ל.
תניא כוותיה דרב ושמואל: כל איסורין שבתורה, במינן - במשהו, שלא במינן - בנותן טעם.
תניא כוותיה דר' יוחנן ור"ל: כל איסורין שבתורה, בין במינן בין שלא במינן - בנותן טעם, חוץ מטבל ויין נסך, במינן - במשהו, שלא במינן - בנותן טעם. בשלמא יין נסך, משום חומרא דעבודת כוכבים, אלא טבל מ"ט? כהיתירו כך איסורו, דאמר שמואל: חטה אחת פוטרת את הכרי; (ותניא) +מסורת הש"ס:
[ותנן]+ נמי הכי, במה אמרו: טבל אוסר בכל שהוא? במינו, שלא במינו - בנותן טעם.
1.
הגמרא מביאה מחלוקת בין רב ושמואל נגד רבי יוחנן וריש לקיש. לגבי כל "זוג" הגמרא מציינת "דאמרי תרוייהו" ללמדנו שלמרות שבדרך כלל הם בעלי מחלוקת כאן הם שווים בדבר [כל "זוג" בפני עצמו].
2.
הגמרא מביאה ברייתא מתאימה "לטובת" כל צד במחלוקת.
3.
החומר בסוגיה הוא אחד החשובים בש"ס לגבי נושא של ביטול ברוב בתערובות.
נשאלת השאלה כמי ההלכה: כרבי יוחנן וריש לקיש או כרב ושמואל.
4.
זוהי מחלוקת ראשונים.
ראה בהרחבה: "מתיבתא", "ילקוט ביאורים", עמוד רפט.
5.
שיטת ר"ח: כעיקרון צריך לפסוק כרבי יוחנן [יחד עם ריש לקיש] נגד רב ושמואל, אולם אביי ורבא בסוגיה אחרת סוברים כרב ושמואל – וכך ההלכה [הלכה כבתראי].
6.
חידושי הרמב"ן מסכת עבודה זרה דף עג עמוד ב:
ולענין פלוגתא דרב ושמואל ור' יוחנן ור"ל קשיא לי דהא תליא באשלי רברבי, דרב ושמואל דאמרי תרוייהו כרבי יהודה משום ר"ג דאמר אין דם מבטל דם דקסבר כל מין במינו לא בטל כדאיתא בזבחים פ' התערובות (זבחים דף ע"ט א') ובחולין דף פ"ז ב') ובמקומות אחרים בתלמוד,
ור' יוחנן ור"ל דאמרי תרוייהו כרבנן דפליגי עליה דר"י ואמרי מין במינו בטיל,
הוא טוען שנושא סוגייתנו שנוי במחלוקת תנאים בסוגיות מקבילות, ולכן יש לפסוק כרבי יוחנן וריש לקיש שבאותה סוגיה סוברים כרבנן נגד רבי יהודה [כרבים נגד יחיד].
6.1
הערה: מדבריו ניתן ללמוד עיקרון, שכאשר מחלוקת אמוראים קשורה ותלויה במחלוקת תנאים ההכרעה להלכה תהיה על פי כללי ההכרעה בין התנאים.
7.
המשך הרמב"ן:
והיכי לא אמרינן הכא בגמ' כתנאי
בהמשך לסעיף הקודם, שהמחלוקת בסוגייתנו תלויה במחלוקת תנאים הרמב"ן שואל מדוע סוגייתנו לא קבעה זאת במפורש, ומדוע לא קבעה שמחלוקתם היא "כתנאי" [או אולי "לימא כתנאי"].
8.
ומאי תניא נמי הכי דמייתינן למר ולמר הא ודאי פשיטא דפלוגתא דתנאי היא,
וגם העובדה שסוגייתנו הביאה ברייתא לכל אחת מהשיטות מוכיחה שמחלוקתם היא "כתנאי".
8.1
הערה כללית: מדוע באמת בכל מקום בש"ס כשהגמרא מביאה "תניא כוותיה" לכל אחת מהשיטות החולקות היא לא קובעת שהמחלוקת באותה סוגיה בין האמוראים היא "כתנאי".
9.
והוא ממשיך:
ואי משום סתמי כסתם ברייתא לאו כלום היא דאם רבי לא שנאה ר' חייא מנין לו,
הא מעיר שגם דברי ברייתא הם "חשובים" כדברי משנה.
10.
והוא מיישב את שאלותיו - לעיל בסעיפים 7-9:
ונ"ל דתניא כוותיה דר' יוחנן ור"ל לטבל ויין נסך אצטריך,
ותניא כוותיה דרב ושמואל איצטריך סד"א כי א"ר יהודה אין דם מבטל דם ואין רוק מבטל רוק ה"מ בקדשים ובטהרות דאחמירו בהו רבנן טפי ולא גמרינן מינה לשאר איסורין שבחולין קמ"ל,
כל ברייתא בסוגייתנו מובאת כהוכחה לכל אחת מהשיטות בעיקר לגבי אחד מפרטי דינו, ולא לצורך הוכחה לעיקר הדינים שבמחלוקת בין האמוראים בסוגייתנו.
11.
מסקנתו לגבי המחלוקת:
ומיהו ודאי תנאי היא כדאמרינן בעלמא (חולין דף ק"ח א') מכדי רב כמאן אמרה לשמעתיה כר' יהודה דאמר מין במינו לא בטיל, ומהכא הוא דקים לן הכי, דהך ברייתא דקתני מין במינו לא בטיל אמאן תרמיה על כרחין ר' יהודה משום ר"ג היא.
המחלוקת בסוגייתנו היא באמת "כתנאי" - כמחלוקת התנאים במסכת חולין דף קח.
12.
מסקנתו להלכה:
מ"מ קמו להו ר' יוחנן ור"ל כרבנן והילכתא כוותייהו,
הלכה כרבי יוחנן וריש לקיש כי הם סוברים כדעת "רבנן" באותה סוגיה.
12.1
נימוק נוסף לפסוק כרבי יוחנן וריש לקיש:
אי משום דרב ושמואל ור' יוחנן הלכה כר"י,
הכלל הוא שהלכה כרבי יוחנן נגד רב ושמואל. כלומר, גם ללא ריש לקיש הרי שהלכה היא כרבי יוחנן נגד רב ושמואל יחד.
12.2
אי משום דרבנן רבים נינהו ור' יהודה דידיה נמי כרבנן ס"ל...
הוא מוסיף, שבאותה סוגיה בסופו של דבר רבי יהודה עצמו הסכים לדעת חכמים, ולכן הלכה תהיה כרבי יוחנן וריש לקיש בסוגיתנו שסוברים כחכמים באותה סוגיה.
13.
רמב"ם הלכות מאכלות אסורות פרק טו הלכה ו:
נמצאת למד שכל איסורין שבתורה, בין איסורי מלקות, בין איסורי כרת, בין איסורי הנייה, שנתערבו במאכל המותר מין בשאינו ד מינו בנותן טעם, מין במינו שאי אפשר לעמוד על הטעם שיעורו בששים או במאה או במאתים, חוץ מיין נסך מפני חומרת עכו"ם, וחוץ מטבל שהרי אפשר לתקנו, ומפני זה אוסרין במינן בכל שהן, ושלא במינן בנותן טעם כשאר כל האיסורין.
הרמב"ם פוסק כרבי יוחנן וריש לקיש.
14.
הגהות מיימוניות הלכות מאכלות אסורות פרק טו הלכה ו:
[ד] כרבי יוחנן ור"ל דאמר הכי בפרק בתרא דעכו"ם ודלא כרב ושמואל דאמר במשהו וכן פסקו התוס' וס"ה בשר"ת ויתר רבותינו דאמרינן פרק קמא דביצה רב ורבי יוחנן הלכה כר' יוחנן
ובפרק מי שהוציאוהו איתא נמי שמואל ורבי יוחנן הלכה כר' יוחנן
עד כאן באופן כללי כהסברים לעיל.
15.
ואביי ורבא דפליגי גבי חמרא חדתא בעינבי אי מיקרי מין במינו ליאסר במשהו פליגי אליבא דרב ושמואל
וכן ר"ה דאמר פ' ר' ישמעאל החזיר גרגותני לגת אסורה ואין בטל בס' סבר כרב ושמואל
הוא מביא שלפי אביי ורבא [בסוגיה אחרת], וכן לפי רב הונא בסוגיה אחרת יש לפסוק כרב ושמואל דווקא [כי אביי רבא הם "בתראי" לעומת האמוראים בסוגייתנו].
16.
אבל קי"ל כר' יוחנן כדפרישית
בכל אופן הוא מכריע כלעיל בסעיף 14.
16.1
וכן מוכיח מרבא עצמו בסוגיה אחרת:
וכן פרק גיד הנשה אמר רבא אמור רבנן בטעמא אמור רבנן בס' מין במינו בס'
אלמא לא קי"ל כשמואל
16.2
והוא מוכיח שוב מרבא עצמו:
ועוד ראיה מפרק התערובות בשמעתא דחרסן של זב וזבה דאמר ראב"י דמשנתו קב ונקי מין במינו בס' וכתב בס"ה מן התוס' שכן השיב רב יהודאי גאון
מדאמר רבא פרק כל שעה גבי חמץ במשהו כרב משם יש לדקדק שבשאר איסורים כרבי יוחנן ור"ל
16.3
הוכחה נוספת:
ועוד ראיה מריב"ל שסובר כל איסורים שבתורה בס' ויליף לה מהזרוע בשילה
והילכתא כותיה אפיו לגבי רבי יוחנן בפסק רבינו יוסף ט"ע ור"ח וה"ג
וכ"ש לגבי רב ושמואל
וכן פסקו בה"ג של אספמיא דחתיכה בחתיכה בנ"ט מכח דבריו של רבא
נראה לו שריב"ל בסוגיה אחרת פוסק כרבי יוחנן. כלומר, כאן הוא לא מתייחס לפסיקה כ"בתראי", אלא לפסיקה בין התנאים הקדומים [בדורות הראשונים של האמוראים], והוא קובע שכעיקרון ההלכה היא כריב"ל גם נגד רבי יוחנן ובוודאי - מקל וחומר - שהלכה כריב"ל נגד רב ושמואל.
17.
והנה הוא דלא כרש"י שפסק בפרק כל הבשר כרב ושמואל ע"ש ע"כ:
והוא מציין שרש"י פסק דווקא כרב ושמואל!
