ה-"דלפקי", השולחנות של הסדר ושולחנות האבן בירושלים

יצחק חמיטובסקי / ארכיאולוגיה תלמודית

עבודה זרה סט ע"א
 

"היה אוכל עימו על השלחן והניח לגין על השלחן ולגין על הדלפקי והניחו ויצא - מה שעל השלחן אסור ומה שעל הדלפקי מותר. אם אמר לו הווי מוזג ושותה- אף שעל הדלפקי אסור" (משנה עבודה זרה ה ה, על פי כת"י קויפמן).

במשנה שלנו מוזכר הלגין (כד יין קטן) המונח על "השולחן" לעומת זה המונח על "הדלפקי". הדלפקי מוזכר במספר רב של מקורות תנאיים ואמוראיים, בדרך כלל ביחד עם "השולחן" ו-"הטבלא" או בפני עצמו וממנו נגזר השם "דלפק" בעברית של ימינו אך פירושו המדויק לא ברור. הרמב"ם בפירוש המשנה על אתר כתב: "דולפקי הוא כלי זולת השולחן, שיש עליו כלים עם אוכל ויין, וממנו לוקחים ושמים על השולחן. ואין האורח יכול לפשוט ידו לדבר אשר על הדולפקי עד שישימהו בעל הבית על השולחן" אך יש פירושים נוספים ("מקום מוכן הנחת לגינין של יין"- פירוש הגאונים לסדר טהרות). לפני מספר שנים הקדישה קרן קירשנבום בספרה "ריהוט הבית במשנה" (הוצאת בר אילן, תשע"ד, עמ' 72-43) מקום נרחב לדיון בזהות הדלפקי לאור ההקשרים השונים שבו הוא מוזכר במקורות, השוואה למקורות ספרותיים חיצוניים ולממצא הארכאולוגי בישראל ובעולם היווני-רומי. אני אנסה לתמצת בקצרה את המסקנות שלה ואידך זיל גמור.

כאמור, הדלפקי מוזכר במקרים רבים ביחד עם השולחן והטבלא, בעיקר לעניין קבלת טומאה של פשוטי כלי עץ שכן "הם משמשים את האדם ואת משמשי האדם" (ספרא שמיני ו ד) ו-"העשוי לשמש את האדם ואת משמשי אדם כגון השולחן והטבלי והדלפקי- טמאין". (תוספתא כלים ב"ב ו ז ועוד). השולחן הקדום לא היה דומה לשולחנות שלנו אלא היה שולחן אישי ונייד שאפשר היה להזיז אותו לפני ואחרי הסעודה- במקורות חז"ל מוזכר לא פעם "עקירת השולחן", "הגבהת השולחן/טבלה" או "הבאת השולחן". כאשר חז"ל הזכירו את חובת ההסבה בליל הסדר, המציאות שעמדה לנגד עיניהם הייתה של הסבה על מיטות (קלינה) בטרקלין ליד אותם שולחנות קטנים וניידים שעוד לפני תחילת הסעודה הובאו על גביהם המתאבנים (פרפראות). השולחן הפופולרי ביותר היה של שלוש רגליים ("טריפוד") אך בהמשך בתקופה הרומית נפוץ היה גם השולחן בן ארבע הרגליים. השולחן היה בנוי מרגליים (עמוד אחד או יותר) שעליו מונחת "טבלה" היא פלטה עגולה או מלבנית ופעמים רבות אפשר היה להפריד בין הטבלה לעצמה ובין הרגליים (מחלוקת בית הלל ובית שמאי במשנת שבת כא ג למשל).

במילונים השונים של המילים היווניות בספרות חז"ל הדלפקי מתורגם בדרך כלל כ-Delphike ביוונית או Delphica בלטינית- שולחן העשוי משלוש רגליים ושמקור השם הוא בדלפי, שם הוא נבנה לראשונה. מתוך המשנה שלנו בעבודה זרה עולה שה-"שולחן" שימש לאכילה של היהודי והגוי ואילו הדלפקי לא היה אמור לשמש לאכילה ולפיכך אין חשש שהגוי היושב ליד השולחן ינסך את היין הניצב על הדלפקי. בירושלמי שבת יז ב (טז ע"ב) נאמר שהשמש (מגיש האוכל) "אוכל עליה" ולכן הוא מקבל טומאה כמו השולחן. במקורות אחרים מוזכר שלדלפקי היה "בסיס" (משנה כלים כד ו) שהוא מעין דרגש או הדום במקרים אחרים. מהו ה-"בסיס" (מילה ביוונית) לדלפקי? התשובה לכך מתבארת לאור תבליטי אבן (למשל בטרייר שבגרמניה), שם נראה שולחן הגשה גבוה ומתחת לעמוד שמחזיק את הטבלה שלו, יש בסיס אבן רחב אך ייתכן שהכוונה היא לרגל הגבוהה של אותו שולחן שכונה "בסיס" או אולי דרגש שעמד לפני הדלפקי הגבוה יחסית. חשיבות הבסיס של הדלפקי (לא מוזכר במקורות חז"ל "בסיס של שולחן") מתאימה אפוא לשולחן גבוה וקבוע לעומת השולחן הנמוך הנייד שהובא לפני האוכלים. השמש שהיה מביא את המאכלים ואת היין מאותו דלפקי, היה גם (או לפעמים) אוכל באותו שולחן.

שימוש אחר של הדלפקי היה כ-"שולחן תצוגה" שבו ניצבו כלים נאים למטרות נוי ולא היה להם שום קשר ישיר לסעודה או למאכלים ולמשקים. בניגוד לתקופה ההלניסטית, בתקופה הרומית היה מקובל להציב כלים נאים על שולחנות קבועים למטרות נוי והפגנת עושר. מתוך הממצא הארכאולוגי והאמנותי עולה שהשולחנות הללו היו מפוארים למדיי, הן לוח השולחן עצמו והן העמוד (או יותר) של אותו שולחן שהיה מעוטר בצורות שונות. מציאות זאת מסבירה הלכה נוספת בהלכות עבודה זרה שכן על פי המשנה "המוצא שברי צלמים הרי אלו מותרים" (עבודה זרה ג ב) ובירושלמי נאמר בשם ר' יוחנן "מפני שרובן באין מו הדולפקיות" ואם כן, ההנחה היא שאותם תבליטים לא נעשו לשם עבודה זרה אלא הם היו חלק דקורטיבי של הריהוט מהסוג של דלפקי וכך התבליטים והעיטורים של הדלפקי נהפכו כתקדים של היתר של צורה לנוי (משנה כלים ב"מ ד ח).

כידוע, בחפירות הארכאולוגיות שנערכו בירושלים התגלו שרידים מרשימים של שולחנות אבן מסוף ימי בית שני (בעיקר בחפירות אביגד ברובע היהודי)- חלקן שרידים של שולחנות מלבניים גבוהים (כ-80-70 ס"מ) שעמדו על רגל אחת ("מונופודיום") המעוטר כמעט בכל צדדי הטבלה למעט בצד אחד שהיה מחובר לקיר. שולחנות אחרים שהתגלו היו טבלות עגולות שהיו חלק משולחנות נמוכים שעמדו על שלושה רגלי עץ ֹ(הם כונו: Mensa Delphica). השולחנות הגבוהים המעוטרים היו שולחנות שככל הנראה שימשו בעיקר לשם הפגנת העושר של בעל הבית (וארו כינה אותם Cartibulum) אך אפשר ובזמן הסעודה עמדו שם פכי יין ומים, מצקות וכוסות שתייה לשם מזיגת היין בידי השמש בעת הסעודה. אפשרות נוספת העלה ל"י רחמני לאור שבר שולחן שהגיע משוק העתיקות שבו בין השאר יש עיטור של שולחן אבן מפואר ולידו כלים גדולים, קנקנים, פכיות ומצקות והוא שיער שאולי זה קשור לנטילת ידיים לפני תחילת הסעודה אך זה לא יוצא מכלל השערה.

בניגוד לפרשנות של בעלי המילונים ושל הארכאולוגים שעסקו בשולחנות האבן בירושלים, קירשנבום טוענת שאת השולחנות המפוארים הגבוהים שהתגלו בירושלים, בין אלו שעמדו על רגל אחת ובין אלו שעמדו על שלושה רגליים, ראוי לכנות "דלפקי" שכן הם לא היו שולחנות אכילה אלא שולחנות עזר או תצוגה למטרת נוי בבתי האמידים של יהודי ירושלים בשלהי ימי בית שני. המונח "דלפקי" לא בא לתאר שולחן מדגם ספציפי אלא את הפונקציה הכללית- שולחן שאינו שולחן האכילה הישיר אלא למטרה אחרת. לעומת זאת, שולחן האכילה הישיר היה נמוך והובא לטרקלין בזמן הסעודה כאשר האוכלים היו מסובים על המיטות (קלינה) והוצא משם בסופו- הוא היה שולחן פונקציונאלי ולכן לא השקיעו בעיטור שלו לעומת הדלפקי.


כתב: יצחק חמיטובסקי (בלוג | פייסבוק)   © כל הזכויות שמורות
הערות, שאלות ובקשות יתקבלו בברכה - בדוא"ל: [email protected]‏
המאמר מבטא את דעתו האישית של המחבר, ואינו מתיימר להציג קביעות או טיעוניים הכרחיים ומוחלטים