הרב יוסף שמשי, מחבר תוכנת "גמראור"
עקרונות בכללי הגמרא ובלשונה
רבי יוחנן וריש לקיש - כמי הלכה?
[תנאים ואמוראים; כללי פסיקה; מונחי מפתח]
עבודה זרה עא ע"א-ע"ב
גמ'. אמר אמימר: משיכה בעובד כוכבים קונה; תדע, דהני פרסאי משדרי פרדשני להדדי ולא הדרי בהו.
רב אשי אמר, לעולם אימא לך: משיכה בעובד כוכבים אינה קונה, והאי דלא הדרי בהו, דרמות רוחא הוא דנקיטא להו. אמר רב אשי: מנא אמינא לה? מדאמר להו רב להנהו סבויתא: כי כייליתו חמרא לעובדי כוכבים, שקלו זוזי מינייהו והדר כיילן להו, ואי לא נקיטו בהדייהו זוזי, אוזיפונהו והדר שקילו מינייהו, כי היכי דתיהוי הלואה גבייהו, דאי לא עבדיתו הכי, כי קא הוי יין נסך - ברשותייכו קא הוי, וכי שקילתו - דמי יין נסך קא שקילתו; ואי ס"ד משיכה בעובד כוכבים קונה,
מדמשכה עובד כוכבים קנייה, יין נסך לא הוי עד דנגע ביה! אי דקא כייל ורמי למנא דישראל ה"נ, לא צריכא, דקא כייל ורמי למנא דעובד כוכבים. סוף סוף כי מטא לאוירא דמנא קנייה, יין נסך לא הוי עד דמטי לארעיתיה דמנא, ש"מ: נצוק חבור! לא, אי דנקיט ליה עובד כוכבים לכלי בידיה ה"נ, לא צריכא דמנח אארעא. ותיקני ליה כליו, שמעת מינה: כליו של לוקח ברשות מוכר לא קנה לוקח! לא, לעולם אימא לך: קנה לוקח, והכא במאי עסקינן - כגון דאיכא עכבת יין אפומיה דכוזנתא, דקמא קמא אינסיך ליה.
בתוס' בסוגיה ישנם כמה כללי פסיקה חשובים ובסיסיים:
תוספות מסכת עבודה זרה דף עא עמוד א:
רב אשי אמר משיכה בעובד כוכבים אינה קונה –
לא לדיחויא בעלמא קאמר רב אשי הכי אלא לפי האמת
1.
תוס' מדגיש, שטענת רב אשי "משיכה בעובד כוכבים אינה קונה" היא לפי מסקנת רב אשי עצמו, ואין כוונת רב אשי "רק" לדחות את ההוכחה של אמימר.
2.
בגמרא עצמה הנוסח הוא:
רב אשי אמר, לעולם אימא לך: משיכה בעובד כוכבים אינה קונה
משמע מתוס' שבדרך כלל הביטוי "לעולם אימא לך" הינו דחיית הדברים הקודמים, ואולי לכן תוס' לא גרס את הביטוי "לעולם אימא לך" [ואולי כן?].
2.1
או אולי הוא מתכוון לומר, שתמיד הכוונה שזו אינה דחיה בלבד אלא דעת מי שאומר את הביטוי "לעולם אימא לך..."
3.
השל"ה לגבי הביטוי הנ"ל:
של"ה - כללי התלמוד (יג) כלל לשונות סוגיות:
שלז. לעולם אימא לך. דרך התלמוד לומר, 'לעולם אימא לך' על שקדם המקשן בשתי חלוקות והקשה עליהם, ותירץ שאחת היא אמיתית, ועל תירוץ ההיא חזר המקשן להקשות שאין החלוקה ההיא אמיתית, ועל הדין הדר התרצן, "לעולם אימא לך" למה שקדמתי בחלוקה שהיא אמיתית.
ולפעמים אומר לעולם אימא לך על מה שקדם המקשן בשתי חלוקות והקשה עליהן, והתרצן נקט חדא מינייהו שהיא אמיתית, ועליה קאמר לעולם אימא לך.
וכתב הרב שמואל סודילו (כללי שמואל פרק הלמ"ד סימן קצח), וקשיא לן היכי קאמר לעולם אימא לך בכהאי גוונא, לפי שלעולם אימא לך פירושו: לעולם אימא מה שכבר אמרתי, ואם לא אמר דבר ובא לתרץ הקושיא, היכי קאמר לעולם אימא לך.
ושמעתי ממורי הרב רבי יצחק דיליאון ז"ל, שהתשובה בזה, כי כשחולק המקשן בשתי החלוקות לא ימנע, או הם מוכרחות וליכא חלוקה שלישית, או איכא חלוקה שלישית, ואי איכא חלוקה שלישית, אם כן הקשה על חלוקה אפשריות, דהואיל ואיכא חלוקה שלישית ולית בה קושיא אמאי הקשה, הלכך צריכא למימר דליכא חלוקה שלישית. והואיל והחלוקות הם מוכרחות, על כרחין צריכא למימר דחדא מינייהו היא אמיתית לכולי עלמא, ואם היא אמיתית אפילו לתרצן, החלוקה ההיא הויא כאילו הודה עליה התרצן, ואם הוא כאילו הודה עליה אפילו שבפירוש לא הודה, אפשר לומר על החלוקה ההיא לעולם אימא לך, כי הדבר שהוא בכח הוי כאילו הוא בפועל.
וכזה הרבה בתלמוד שהקשה ממה שבכח כאילו הוא מה שבפועל, והכא נמי הואיל ושתי החלוקות הן מוכרחות ממה שבכח, הוא שהודה על אחת מהן דהוי הודאה מה שבכח כאילו הודה בפועל, הלכך אתי שפיר לעולם אימא לך, הואיל והודה תחילה בכח, והכי קאמר לעולם אימא לך מה שהודיתי בכח שהיא חלוקה אמיתית, עד כאן לשון (כללי שמואל).
דבריו אלה של השל"ה כנראה לא שייכים לדוגמה כבסוגייתנו.
4.
יד מלאכי כללי התלמוד כלל קלז:
דחיה, למדתי כלל מחודש בזה מדברי הכ"מ רפ"ד מהלכות שבת דלדעת הרמב"ם אפשר לומר
דכל דלא דחו לה בדרך דילמא [/"דילמא"/] אלא בלעולם אימא לך משמע דקושטא דמילתא הכי איתיה ע"ש.
אמנם מצאתי בתשובה להרשב"א סימן שי"א שכתב לדעת הרמב"ם דלעולם אימא לך דחיה בעלמא היא
ויש לתמוה על הכ"מ שהרי הוא בעצמו רמז לתשובת הרשב"א הלזו בסוף פ"ב מהלכות בכורות ע"ש
וכן מצאתי להר"ב לחם משנה רפ"ד מהלכות שבת דלעולם אימא לך מקרי דחיה.
ומצאתי עוד להכנה"ג בי"ד סי' ע"ב הגהות הב"י אות ו' שכתב בשם רש"ל והר"י מקרעמניץ ז"ל דלדעת ר"ת כל היכא דקאמר תלמודא שאני הכא ולא אמר דילמא פסיק הוא כלישנא דתלמודא אף ע"פ שאינו עומד והביאו בשיירי כנה"ג בכללים נפרדים כלל ל'
וכן ראיתי להריטב"א בחידושי יומא ר"פ בא לו כ"ג
שוב מצאתי להר"ן בפ"ב דגיטין דף תקס"ג ע"א שכתב דאע"ג דבלשון דילמא קאמר קושטא דמילתא הכי הוי ומשום כבודו הוא דקאמר ליה הכי יע"ש:
מדברי ה"יד מלאכי" נלמד שיש מחלוקת ראשונים אם "לעולם אימא לך" הינו "רק" דחיה, או סברא סופית של מי שאמרה.
4.1
לפיו יוצא שהתוס' בסוגייתנו סובר כנראה כדברי ה"כסף משנה", שהביטוי "לעולם אימא לך" איננו "רק" דחיה. [ראה בהמשך]
וראה "אנציקלופדיה תלמודית", כרך ט, ערך "הלכה", טור שיט.
4.2
יש לציין שכל האמור לעיל הוא לגבי הביטוי "לעולם אימא לך". הביטוי "אימא לך" בלי הקידומת של "לעולם" לא מופיע [כמעט] בש"ס [במשמעות של דחיית דברים].
5.
המשך דברי התוס' בסוגייתנו:
כדמוכח במסכת בכורות פרק ב' (שם:) דקאמר רב אשי מדרישא משיכה אינה קונה סיפא נמי משיכה אינה קונה אלמא הכי ס"ל לרב אשי
הלכך ל"ג במילתא דרב אשי לעולם אימא לך
מתוס' משמע שהוא סובר שהביטוי "לעולם אימא לך" משמעותו דחיה בעלמא, ולכן, אומר תוס', מכיון שמוכח מסוגיה אחרת שבאמת רב אשי סובר ש"משיכה אינה קונה בעובד כוכבים" הרי חובה למחוק את הגירסא "לעולם אימא לך". ראה לעיל בסעיף 2.
5.1
משמע מתוס' שהגירסא לפניו כללה את הביטוי "לעולם אימא לך", אלא שתוס' מוחק אותה! מדובר אפוא בשינוי גירסא על סמך סברא והלכה.
6.
תוס' מביא את דברי רבנו תם שאין הלכה כרב אשי. נראה לומר, שרבנו תם איננו חולק על דברי תוס' הקודמים, שבאמת רב אשי עצמו באמת פוסק "משיכה אינה קונה בעובדי כוכבים":
פר"ת דאע"ג דרב אשי בתרא הוה לית הלכתא כוותיה בהאי
אלא קי"ל כאמימר דאמר משיכה בעובד כוכבים קונה
כעיקרון צריך לפסוק כרב אשי מפני שהוא נחשב "בתראי" ביחס לאמימר והכלל הוא "הלכה כבתראי".
בכל אופן, יש לפסוק דווקא כאמימר [שהיה רבו של רב אשי. ותוס' לא אומר שצריך לפסוק כאמימר מפני שהיה רבו של רב אשי. מכאן מוכח שכאשר חל הכלל של "הלכה כבתראי" אזי הוא חל גם ל"טובת" תלמיד וכנגד רבו.]
7.
דס"ל כר' יוחנן כדפרישית והלכה כרבי יוחנן לגבי רשב"ל
הסיבה שיש לפסוק כאמימר היא מפני שהוא סובר כרבי יוחנן שחולק על רשב"ל, והכלל הוא "הלכה כרבי יוחנן" נגד רשב"ל.
7.1
תוס' מביא את מחלוקת רבי יוחנן וריש לקיש. רבי יוחנן סובר ש"מעות קונות דבר תורה" ומכאן משמע שאצל עובד כוכבים דווקא משיכה קונה.
ופלוגתא היא דר' יוחנן פרק הזהב (ב"מ דף מז:) ר' יוחנן סבר מעות קונות דבר תורה
וא"כ לדידיה דרשינן לעמיתך בכסף ולעובד כוכבים במשיכה
ורשב"ל סבר משיכה מפורשת מן התורה בישראל
וא"כ דרשינן לעמיתך במשיכה ולעובד כוכבים בכסף
והכי מוכח בבכורות
והלכך משיכה בעובד כוכבים קונה כר' יוחנן
עד כאן תוס' מוכיח, שרבי יוחנן סובר שמשיכה בעובד כוכבים קונה.
7.2
וקשה מאד: הרי רב אשי [ראינו לעיל] חולק וסובר שמשיכה אינה קונה בעובד כוכבים, והרי הלכה כבתראי ומה בכך שרבי יוחנן סובר אחרת.
7.2.1
ויותר מכך, הרי ראוי להכריע כרב אשי מפני שהיה עורך הגמרא ולא היה "רק" בתראי.
8.
ואע"ג דרבא קאמר התם פ' הזהב קרא ומתניתין מסייע לרשב"ל לא משום דס"ל לרבא כרשב"ל
תוס' מנסה לומר, שאולי הלכה כרשב"ל בניגוד לרבי יוחנן בגלל שרבא הביא ברייתא לטובת ריש לקיש. אומר תוס' שאם חכם מביא הוכחה מברייתא לחכם אחר אין הכרח שהוא עצמו סובר כמותו.
8.1
הערה: מדברי תוס' ניתן להסיק כלל חשוב בגמרא: עצם העובדה שאמורא מביא סיוע לדעת אמורא אחר אין הדבר מעיד בהכרח שהוא סובר/פוסק כמותו [וממילא לא נכלל בכלל של "מדשקיל וטרי אליביה הלכתא כוותיה"].
9.
אבל מ"מ לא קשיא לר' יוחנן דרבי יוחנן דחי להו שפיר כדפי' התם
וגם ההוכחה לדעת ריש לקיש לא קשה לרבי יוחנן כי הוא מיישב זאת.
10.
ותדע דהכי הוה כדפי' דלא משום דרבא סבר כרשב"ל קאמר הכי
שהרי רבא גופיה פסיק פרק החולץ (יבמות לו. ושם) כרשב"ל לגבי ר' יוחנן בתלת
וחשיב להו התם
אבל בעלמא בכל המקומות הלכה כר' יוחנן
ואם היה סובר רבא כרשב"ל בההיא דמשיכה מפורשת מן התורה א"כ ה"ל למיחשביה התם
תוס' מוכיח את דבריו לעיל בסעיף 8: רבא עצמו, למרות שהביא הוכחה לדברי ריש לקיש, הוא עצמו אינו סובר כמותו שהרי רבא עצמו קבע כלל שהלכה כריש לקיש בניגוד לרבי יוחנן רק בשלושה מקומות בש"ס, והמקרה המדובר של "משיכה" לא כלולה בשלוש אלה.
10.1
לפי האמור בסעיף 10 יתכן שמסקנתנו לעיל בסעיף 8.1 איננה מדוייקת. ובאמת כשאמורא מסייע לדברי אמורא אחר כן משמע שסובר/פוסק כמותו, אלא שבסוגייתנו מוכח ממקום אחר שרבא עצמו לא סובר כריש לקיש.
11.
וליכא למימר דלא חש למיחשביה משום דמתניתין מסייע ליה לרשב"ל
דהא בהני תלת דקחשיב התם איכא דתניא כוותיה דרשב"ל ואפ"ה קחשיב לה התם
ותוס' שולל את האפשרות לומר שרבא כן סובר כריש לקיש, ומה שלא פירש שגם בהלכה זו ההלכה כריש לקיש לעומת רבי יוחנן היא מפני שלדין הזה של ריש לקיש יש סיוע מברייתא. ותוס' אומר שזו לא סיבה, כי גם בשלושת ההלכות שלגביהן נקבע בפירוש שהלכה כריש לקיש יש הוכחות מברייתא.
12.
אלא ודאי סבר כר' יוחנן בההיא דמעות קונות בישראל א"כ לעובד כוכבים במשיכה כדפי'
א"כ המקנה בהמה לעובד כוכבים כדי לפוטרה מן הבכורה צריך שימשכנה העובד כוכבים ובכך סגי בלא כסף
מסקנת התוס', שגם רבא סובר כרבי יוחנן, וממילא בסוגייתנו אין הלכה כרב אשי.
13.
ועדיין קושייתנו עומדת: הרי רב אשי הוא "בתראי".
14.
אולי יש לומר בכמה אופנים:
14.1
אין אומרים הלכה כבתראי כנגד אמוראים שחיו בדורות שלפני אביי ורבא. מחלוקת ראשונים בזה. אמנם המחלוקת היא לעניין זה כשכל החולקים חיו לפני אביי ורבא. אבל בסוגייתנו הרי רב אשי חי אחרי אביי ורבא, ואולי זהו החידוש כאן, שאפילו אם מדובר שהחולקים חיו אחרי אביי ורבא [אמימר ורב אשי], אבל החכמים שעליהם חלוקים חיו לפני אביי ורבא [רבי יוחנן וריש לקיש] גם במקרה כזה אין הלכה "כבתראי".
14.2
ייתכן לומר, שיש אמוראים שסמכותם גדולה מסמכותם של אמוראים אחרים. לרבי יוחנן ולריש לקיש היה מעמד של אמוראים חשובים, ולכן הכרעה שלהם משפיעה לדורות ומבטלת הכרעה עתידית של אמוראים מאוחרים. אמנם ברור, שאמורא מאוחר יכול לחלוק עליהם אבל בתנאי שיאמר זאת במפורש ולא "מכללא".
15.
ממשיך תוס':
מיהו רש"י פי' דמשיכה אינה קונה בעובד כוכבים אלא כסף דאין הלכה כר' יוחנן אלא כרשב"ל
משום דרבא ס"ל כוותיה פ' הזהב מדקאמר קרא ומתניתין מסייע ליה לרשב"ל
תוס' מביא את דברי רש"י שכן פוסק כרבא שפסק כריש לקיש [וממילא כרב אשי – בסוגייתנו].
16.
וכי תימא א"כ אמאי לא חשיב לה בהחולץ בהדי הנהו תלת
צ"ל משום דההיא דהזהב משיכה קונה קא"ל רשב"ל פ' שני בשמיה דר' אושעיא
ובפ' החולץ אינו זוכר אלא הנהו דקאמר רשב"ל משמיה דנפשיה
דה"נ לא קא חשיב מילתא דישנה לשחיטה מתחילה ועד סוף דפ' השוחט (חולין דף כט:) משום דמשמיה דלוי סבא אמרה רבי שמעון בן לקיש
וכדי לענות על דברי תוס' לעיל בסעיפים 10-11 רש"י יפרש שברשימה של רבא - שאמר שרק בשלושה מקרים הלכה כרשב"ל נגד רבי יוחנן - מדובר רק על מקרים שרשב"ל אמר הלכה "בשם עצמו" [="משמיה דנפשיה"; "אליבא דנפשייהו"] ולא בשם רבותיו.
16.1
מכאן ניתן להסיק [ויתכן שבאופן עקרוני גם תוס' יכול להסכים לשיטת רש"י בעניין זה] שיש הבדל מהותי בין דברי חכם שנאמרו מדעת עצמו לבין מה שאמר בשם רבותיו ["אמר רב... אמר רב..."].
