הרב יוסף שמשי, מחבר תוכנת "גמראור"
עקרונות בכללי הגמרא ובלשונה
"מחלוקת ואחר כך סתם" באותה משנה
[תנאים ואמוראים; כללי פסיקה; מונחי מפתח]
עבודה זרה סט ע"ב
אמר רבא: הלכה כרשב"ג, הואיל ותנן סתמא כוותיה;
דתנן: היה אוכל על השולחן עמו, והניח לגין על השולחן לגין על הדולבקי והניח ויצא - מה שעל השולחן אסור, מה שעל הדולבקי מותר, ואם אמר לו הוי מזוג ושותה - אף שעל הדולבקי אסור; חביות פתוחות - אסורות, סתומות - מותרות, כדי שיפתח ויגוף ותיגוב.
פשיטא! מהו דתימא כולה רשב"ג קתני לה, קמ"ל.
וכי מאחר דקיימא לן כוותיה דרשב"ג דלא חייש לשתומא, והלכתא כוותיה דרבי אליעזר דלא חייש לזיופא, האידנא מאי טעמא לא מותבינן חמרא ביד עובדי כוכבים? משום שייכא
1.
במשנתנו יש מחלוקת בין תנא קמא ורשב"ג כמה זמן צריך שיעבור כדי לדעת אם לחשוש שהנכרי נגע ביין.
2.
במשנתנו 3 מקרים בהם מובאת המחלוקת. ובסיפא של המשנה מובא מקרה נוסף ובוהדים שמתאים לשיטת רשב"ג.
3.
פוסק רבא את ההלכה כרשב"ג, והוא מנמק זאת בכך שהסיפא של המשנה "סותמת" כרשב"ג, כלומר שבסיפא מובא העיקרון של רשב"ג מבלי לומר את שמו, וזה נקרא "סתם משנה".
4.
יוצא אפוא, שבמשנתנו העיקרון של רשב"ג מופיע בתחילת המשנה 3 פעמים במחלוקת עם תנא קמא, ובפעם האחרונה כדעת יחיד, והכלל הוא "מחלוקת ואחר כך "סתם" – הלכה כ"סתם" " זהו ההסבר של דברי רבא.
5.
על זה מקשה הגמרא "פשיטא"! מדוע רבא צריך לפסוק במפורש כרשב"ג, הרי ברור שיש כלל של "הלכה כסתם משנה" והרי הסיפא במשנה היא "סתומה" כדעת רשב"ג.
6.
עונה הגמרא: אפשר היה לחשוב שהסיפא במשנה לא נכתבה על ידי "עורך המשנה" – רבי יהודה הנשיא, אלא היא מהווה המשך של דברי רשב"ג עצמו, וממילא אין כאן הכרעה של רבי יהודה הנשיא שסתם את המשנה כרשב"ג.
לכן בא רבא לטעון, שאמנם כן, הסיפא במשנה כן נאמרה על ידי רבי יהודה הנשיא במגמה "לסתום" אותה, כדי שההלכה תהיה כרשב"ג.
7.
הערות:
7.1
בגמרא שלנו ה"סתימה" כרשב"ג בסיפא היא באותה משנה שבה מובאים 3 פעמים מחלוקת של תנא קמא ורשב"ג. מדובר במשנה אחת. אין כאן משנה אחת שלמה שכולה "סתומה" – שזה בדרך כלל המציאות של "סתם משנה".
7.2
אלא מוכח מכאן, שגם קטע מתוך משנה שנאמר באופן סתמי נחשב כ"סתם משנה", והאמת היא, שיש אומרים, שכל משנה שיש בא דעת "תנא קמא" – ללא שם, הרי אותו קטע של "תנא קמא" גם הוא נחשב "סתם משנה", אולם מכיון שהדעה שבאה לחלוק על תנא קמא גם היא באותה משנה, הרי שאותה משנה "שלמה" מוגדרת כ"סתם ואחר כך מחלוקת" – ואין הלכה כ"סתם".
7.2.1
ובמשנתנו, שהקטע ה"סתום" נמצא בסוף המשנה, הרי שכל המשנה מוגדרת כ"מחלוקת ואחר כך סתם – הלכה כסתם". וזה מה שאמר רבא - כלעיל בסעיף 4.
7.2.2
כלעיל משמע מדברי הריטב"א:
חידושי הריטב"א מסכת עבודה זרה דף סט עמוד ב:
פשיטא. פירוש דהא סתם לן תנא כותיה ומחלוקת ואחר כך סתם הלכה כסתם, והא דפרכינן הכי בפשיטותא ואף על גב דאיכא מאן דלית ליה הני כללי, הא כתיבנא בפ"ק (ז' א') דהני מילי דאיכא דלא קפיד אהני כללי לגמרי דלא למפסק דלא כותייהו, אבל מן הסתם הלכה הם והכל מודים בהם.
7.2.3
אבל קצת קשה, כי לפי דבריו יש לומר גם לגבי כל משנה שמובאת בה דעת תנא קמא שחולק על תנא אחר שיש להגדירה כ"סתם ואחר כך מחלוקת, ואין הלכה כסתם, כלומר אין הלכה כתנא קמא - כלעיל בסעיף 7.2 - והרי בדרך כלל מקובל שהלכה כעיקרון היא כתנא קמא!
7.3
אולם חשוב להעיר דבר מעניין: בדפוסי המשניות עצמם הסיפא של המשנה מודפסת במשנה עצמאית, וממילא ברור מאד שיש לנו משנה אחת שמייצגת מחלוקת בין חכמים ורשב"ג [משנה ד], ומשנה אחת אחריה [משנה ה] שמייצגת "סתם משנה" – כרשב"ג.
ואולי על זה מוסבים דברי הריטב"א לעיל בסעיף 7.2.1
ובכך גם מישבת שאלתנו עיל בסוף סעיף 7.2.3
8.
שואלים הפרשנים, מדוע רבא היה צריך לנמק את הכרעתו כרשב"ג בכך שה"סתם משנה" כמותו, והלא הוא היה יכול להתבסס על הכלל של "הלכה כרשב"ג במשנתנו" [חוץ מ 3 מקומות].
9.
הפרשנים מצטטים כאן את דברי הרשב"ם במסכת בבא בתרא:
רשב"ם מסכת בבא בתרא דף קלג עמוד ב:
ת"ש דא"ל שמואל כו' - אלמא פליגי רבנן עליה מדקאמר שמואל הכי דאי לא תימא הכי שמואל דאמר כמאן והכי הלכתא כרבנן דקם שמואל כוותייהו
ואע"ג דא"ר יוחנן הלכה כרשב"ג בכ"מ במשנתנו חוץ מערב וצידן וראיה אחרונה
שמואל לית ליה האי כללא
וגם רבא דקאמר במסכת ע"ז בפרק חמישי (דף סט:) הלכה כרשב"ג לית ליה נמי האי כללא
הלכך כל כללות שבגמרא כגון הלכה כסתם משנה הלכה כר"ע מחבירו כר' יוסי מחבירו כרשב"ג במשנתנו ר"א ור' יהושע הלכה כר' יהושע ר' יהודה ור"ש הלכה כר' יהודה וכן ר"מ ור' יהודה הלכה כר"י כולהו קי"ל הכי בר מהיכא דמפרש גמרא דלית הלכתא הכי.
הרשב"ם מוכיח מסוגייתנו - מפני השאלה לעיל בהערה 8 - שרבא לא סובר את הכלל של "הלכה כרשב"ג..."
10.
ב"מתיבתא", "ילקוט ביאורים", עמוד רמז, מביא בשם אחרונים שבאמת יתכן שלרבא [בסוגייתנו] יש נימוק אחר מדוע היה צריך לקבוע במפורש את ההלכה כרשב"ג למרות הכלל "הלכה כרשב"ג בכל מקום במשנתנו", ולפי זה יוצא, שלא כרשב"ם, אלא שרבא כן מקבל את הכלל "הלכה כרשב"ג..."
