הרב יוסף שמשי, מחבר תוכנת "גמראור"
עקרונות בכללי הגמרא ובלשונה
 

איכא דאמרי - והלכתא    

[תנאים ואמוראים; כללי פסיקה; מונחי מפתח]

עבודה זרה סז ע"א-ע"ב

אמר ריש לקיש; נותן טעם לפגם שאמרו, לא שיאמרו: קדירה זו חסירה מלח, יתירה מלח, חסירה תבלין, יתירה תבלין, אלא כל שאין חסירה כלום ואינה נאכלת מפני זה.
ואיכא דאמרי, אמר ריש לקיש: נותן טעם לפגם שאמרו, אין אומרין: קדירה זו חסירה מלח, יתירה מלח, חסירה תבלין, יתירה תבלין, אלא השתא מיהא הא פגמה.
אמר ר' אבהו אמר רבי יוחנן: כל שטעמו וממשו - אסור (לוקין) +מסורת הש"ס: [ולוקין]+ עליו, וזהו כזית בכדי אכילת פרס,
טעמו ולא ממשו - אסור ואין לוקין עליו, ואם ריבה טעם לפגם - מותר. ולימא: אם נתן טעם לפגם - מותר!
הא קמשמע לן, דאע"ג דאיכא מילי אחרנייתא דפגמה בהדיה.
והלכתא כלישנא בתרא דריש לקיש.

1.
הגמרא מביאה שתי "לשונות" ["מסורות"] של דברי ריש לקיש.

2.
הגמרא מביאה את דברי רבי יוחנן, ומסיקה מדבריו "הא קמשמע לן, דאע"ג דאיכא מילי אחרנייתא דפגמה בהדיה".

3.
ולבסוף הגמרא פוסקת במפורש ["והלכתא"] כגירסא השניה בדברי ריש לקיש – לעיל.

3.1
מדוע הגמרא לא מדגישה ש"והלכתא כרבי יוחנן".

4.
"והלכתא כלישנא בתרא" - מופע יחידאי בש"ס
"והלכתא כלישנא קמא" - מופע יחידאי בש"ס

5.
שולחן ערוך יורה דעה הלכות תערובות סימן קג סעיף ג:

יג] אפילו אין כח באיסור לבדו לפגום אלא על ידי דבר אחר שמסייעו, כגון שנפל איסור לקדירה ו) שיש בה מלח או תבלין יד] מדוכין (בטור מרובין) יב יא'] יג> ואלמלא המלח והתבלין שבה לא היה כח באיסור לפגום, אפילו הכי מותר.

ההלכה היא שאם האיסור פוגם את המאכל – המאכל מותר, למרות שניתן לתקן את המאכל שלא יהיה פגום. כלומר, ההלכה היא כמסקנת סוגייתנו.

6.
נשאלת השאלה: לפי השיטות שסוברות שבדרך כלל הלכה בגמרא כ"איכא דאמרי", מה מחדשת כאן הגמרא במסקנתה "והלכתא"?

6.1
אול כי בסוגייתנו מדובר בשתי לשונות בדברי ריש לקיש [שאין הלכה כמותו אם רבי יוחנן היה חולק עליו]

7.
ולגבי שאלתנו לעיל בסעיף 3.1, מדוע הגמרא לא פוסקת על פי העיקרון שהלכה כרבי יוחנן, ומדוע היא מדגישה שהלכה כלשון השניה של ריש לקיש.

8.
אפשרות אחת לומר:
יש שאינם גורסים כאן בגמרא את הביטוי "והלכתא", וממילא יוצא, אפוא, שאת הביטוי: "... כלישנא בתרא דריש לקיש" אומר רבי יוחנן עצמו. ורבי יוחנן הוא זה שפוסק הלכה כלישנא בתרא כריש לקיש.

9.
אפשרות נוספת:
יתכן שבסוגייתנו הלשון "איכא דאמרי" היא הלשון של עורך הגמרא, ויתכן שבכך הוא דווקא פוסק כעיקרון כריש לקיש ורבי יוחנן עצמו קבע את דבריו באופן שבא להכריע באחת הנוסחאות של דברי חברו-תלמידו .

9.1
ויותר מכך, אולי רבי יוחנן עצמו לימד את ריש לקיש את דבריו שהובאו כ"איכא דאמרי".

10.
לפי כל ההסברים עד כאן יש להעיר, שאין קשר לכאורה למחלוקת הכללית בראשונים אם בדרך כלל בשתי לשונות בגמרא מכריעים כ"לישנא קמא" או כ"לישנא בתרא" [ראה הערתנו לעיל בסעיף 4].