הרב יוסף שמשי, מחבר תוכנת "גמראור"
עקרונות בכללי הגמרא ובלשונה
הלכה כרבא נגד אביי והלכה כבתראי
[תנאים ואמוראים; כללי פסיקה; מונחי מפתח]
עבודה זרה סו ע"א-ע"ב
חלא דחמרא וחלא דשיכרא, וחמירא דחיטי וחמירא דשערי –
אביי אמר: בנותן טעם, בתר טעמא אזלינן, והאי טעמא לחוד והאי טעמא לחוד, והוה ליה מין בשאינו מינו, ומין בשאינו מינו בנותן טעם;
ורבא אמר: במשהו, בתר שמא אזלינן, והאי חלא מיקרי והאי חלא מיקרי, והאי חמירא מיקרי והאי חמירא מיקרי, וה"ל מין במינו, וכל מין במינו במשהו.
אמר אביי: מנא אמינא לה דבתר טעמא אזלינן?
דתניא: תבלין ב' וג' שמות והן מין אחד או מין ג' - אסורין ומצטרפין,
ואמר חזקיה: הכא במיני מתיקה עסקינן, הואיל וראוין למתק בהן את הקדירה;
אי אמרת בשלמא בתר טעמא אזלינן, כולי חד טעמא הוא, אלא אי אמרת בתר שמא אזלינן, האי שמא לחוד והאי שמא לחוד.
ורבא אמר לך:
הא מני? ר"מ היא;
דתניא, רבי יהודה אומר משום רבי מאיר: מנין לכל איסורין שבתורה שמצטרפין זה עם זה? שנאמר: +דברים יד+ לא תאכל כל תועבה, כל שתיעבתי לך הרי הוא בבל תאכל.
א.
בסוגייתנו יש כמה מחלוקות בין אביי לרבא. כעיקרון, ההלכה היא כרבא על פי הכלל שהלכה כרבא נגד אביי בכל הש"ס חוץ מששה דברים ["יע"ל קג"ם"].
ב.
רבא סובר כרבי מאיר במשנה שמובאת בגמרא, ואביי יסבור כחכמים שחולקים על רבי מאיר.
ג.
מפני חשיבות העניין לגבי פסיקת הלכה בין מחלוקות תנאים ואמוראים, אצטט כמה דברים מתוס' בסוגיה, שמהווים בסיס לעקרונות הפסיקה.
ד.
תוספות מסכת עבודה זרה דף סו עמוד א:
1.
ורבא אמר הא מני ר"מ היא - וא"ת א"כ מאי איריא מיני מתיקה דאמר חזקיה אפילו בלא מיני מתיקה נמי מצטרפין משום דכל מה שתיעבתי לך כו' ופרש"י דאה"נ אליבא דרבא ליתא לדחזקיה דמוקי לה במיני מתיקה דוקא
לפי רש"י: לפי רבא אין צורך להסביר את רבי מאיר כפי שחזקיה הסביר.
2.
ול"נ דא"כ אין הלכה כחזקיה מדפליג רבא עילויה והוא בתראה ובשבת ס"פ ר"ע (שבת דף פט:) משמע שהתלמוד תופס עיקר הא דחזקיה דקא פריך התם והתנן תבלין של ב' וג' שמות כו' ואמר חזקיה במיני מתיקה שנו כאן מדקא פריך תלמודא ממילתיה דחזקיה ש"מ דהלכה כמותו
מקשה תוס' על רש"י:
אם רבא לא מקבל את דברי חזקיה, הרי שההלכה צריכה להיות כרבא מפני שהוא "בתראה" [="בתראי"]. ובמסכת שבת משמע מהגמרא שהיא סוברת כחזקיה.
2.1
הרחבת ההסבר: חזקיה היה רבו של רבי יוחנן שהיה בדור הראשון של האמוראים, ואילו רבא היה בדור הרביעי של האמוראים, והכלל הוא ש"הלכה כבתראי", דהיינו, ההלכה היא כאמורא מאוחר מול אמורא מוקדם יותר – מכח הסברא, שאמורא אחרון למד את כל דברי קודמיו ויכול היה להכריע.
2.1.1
מדברי תוס' אלה משמע שהכלל הידוע "הלכה כבתראי" תקף גם אם האמורא המוקדם קדם לאביי ורבא.
2.1.2
על פי הסוברים, שהכלל הנ"ל תקף רק מאביי ורבא, נסביר שהכוונה היא רק לגבי חכמים שאחרי אביי ורבא
2.1.3
ולפי אלה הסוברים שהכלל של "הלכה כבתראי" חל גם על אביי ורבא עצמם נסביר, שלא כולל מצב שהאמורא המוקדם היה לפני אביי ורבא.
2.1.4
לפי שני ההסברים לעיל סובר תוס' שהלכה כרבא נגד חזקיה הקדום.
2.2
עד כאן המסקנה היא שהלכה כרבא נגד חזקיה, ועל זה מקשה תוס' שבסוגיה במסכת שבת משמע שהגמרא ["סתמא דגמרא"] סוברת כחזקיה.
2.2.1
תוס' מוכיח את הנחתו לעיל מהעובדה שהגמרא מקשה שם מדברי חזקיה. מסיק תוס': "שמע מינה דהלכה כמותו".
2.2.2
מדברי תוס' אלה ניתן ללמוד שני כללים בסיסיים:
א. כאשר הגמרא - "סתמא דגמרא" [ולא על ידי אמורא מסויים - כך נראה לי] מקשה בסוגיה מכח דין של חכם מסויים משמע מכך שהגמרא פוסקת כאותו אמורא שממנו היא מקשה.
ב. הכלל בסעיף א גובר על הכלל של "הלכה כבתראי"! כנראה, מפני שה"סתמא דגמרא" מאוחרת יותר, וכאילו היא מוגדרת כ"בתראי". יתכן שאת ה"סתמא דגמרא" ערכו רב אשי ורבינא שהיו "בתראי" לעומת רבא.
3.
כתוצאה מהקושי על רש"י התוס' מסביר שרבא כן מסכים לדברי חזקיה בסוגייתנו.
לכן נראה לרבא נמי דמוקי לה כר"מ איתא לחזקיה ואע"ג דאמר ר"מ כל איסורים שבתורה מצטרפין ואפילו בלאו מיני מתיקה משום דדריש כל מה שתיעבתי לך כו' ה"מ כשהאיסורים בעין ואז ודאי מצטרפין חצי זית מזה וחצי מזה לחייב אפילו אינם שוים במתיקה אבל כשהם מעורבין בתבשיל שאינם בעין כי ההיא דתבלין ב' וג' כו' ומיירי שמתבל בהם בקדירה אפילו ר"מ מודי לחזקיה דדוקא במיני מתיקה מצטרפין כיון שהם שוים למתק הקדירה אבל אם אינם שוים במיני מתיקה לא מצטרפין כיון שאינם שוין בנתינת טעם בקדירה שזה בא למתק וזה בא לחזק.
4.
כללים נוספים שנלמדים מדברי תוס' בדיבור הבא:
ורבא אמר בנותן טעם ריחיה חלא וטעמא חמרא חמרא - תימה דקשה הלכתא אהלכתא
דקי"ל כרבא לגבי אביי
וקי"ל כר' יהושע בן לוי נמי דאמר פרק המוכר פירות (ב"ב דף צו.) דריחיה חלא וטעמא חמרא חלא ור' יוחנן אמר דריחיה חלא וטעמא חמרא חמרא (כרב כהנא)
בסוגייתנו צריך לפסוק כרבא - שיין שריחו חומץ וטעמו יין נחשב כיין כיון ש"ריחא לאו מילתא היא" - נגד אביי על פי הכלל, שבכל מחלוקת בין אביי ורבא הרי שההלכה היא כרבא [מלבד ב"יע"ל קג"ם"].
4.1
ואילו בסוגיה במסכת בבא בתרא דף צו יש לפסוק כרבי יהושע בן לוי, שהולכים אחר הריח!
4.1.1
גם התוס' במסכתנו, דף לה עמוד א פוסק כריב"ל נגד רבי יוחנן:
דקי"ל הלכה כריב"ל אף לגבי ר' יוחנן וכ"ש לגבי שמואל דהא (עירובין דף מז:) שמואל ור' יוחנן הלכה כר' יוחנן
וכן פסק ר"ח וכן בסדר תנאים ואמוראים פסק הלכה כריב"ל בכ"מ
4.2
מיישב תוס':
וי"ל דהתם איכא לישנא אחרינא ודרומאי מתני איפכא דר' יוחנן אמר ריחיה חלא וטעמיה חמרא חלא
ורבי יהושע בן לוי אמר חמרא כרבא דהכא
יש לקבל את הנוסחה השניה בסוגיא בבבא בתרא דף צו, שלפיה רבי יהושע בן לוי סובר כרבא בסוגייתנו - שלא הולכים לפי הריח.
4.3
מסקנת תוס' להלכה:
ומכאן נראה דמותר לקדש בע"ש על היין שריחו חלא וטעמיה חמרא.
מותר לקדש בערב שבת על יין שטעמו יין וריחו חומץ.
5.
הערות עקרוניות על דברי תוס' אלה - לעיל סעיפים 4-4.3:
5.1
לכאורה כשיש מחלוקת בין רבי יוחנן וריב"ל – דור ראשון לאמוראים [במסכת בבא בתרא], וגם יש מחלוקת באותו נושא בין אביי ורבא - דור רביעי לאמוראים - הסברא אומרת שצריכים להתחשב במחלוקת ה"אחרונה" שבין אביי לרבא, כי שניהם נחשבים "בתראי" לעומת רבי יוחנן וריב"ל.
5.2
מדברי תוס' משמע שהוא לא סובר כאמור לעיל בסעיף 5.1, שהרי הוא טוען שיש סתירה להלכה בין שתי הסוגיות, ואם נפסוק כרבא בסוגייתנו יש סתירה לפסיקה כריב"ל בסוגיה במסכת בבא בתרא [והתוס' הסביר שאין סתירה].
5.3
מדוע תוס' לא אמר שאם הלכה בסוגייתנו כרבא הרי ממילא לא תהיה הלכה כריב"ל כי רבא הוא "בתראי" לעומת ריב"ל? וכמו שתוס' עצמו אמר לעיל 2.1.4 לגבי חזקיה.
5.4
ואולי ניתן ליישב: תוס' הדגיש - לעיל בסעיף 4 - שהקושיה היא "תימה דקשה הלכתא אהלכתא", כי מדובר על סתירה בין המסקנות בין שתי סוגיות בגמרא, כאילו הסתירה היא בהכרעת עורך הגמרא.
6.
כללים נוספים שנלמדים מדברי תוס' בדיבור הבא:
לגבי מחלוקת נוספת בין רבא ואביי בנושא "ריחא מילתא היא":
תוספות מסכת עבודה זרה דף סו עמוד ב:
רבא אמר מותר ריחא לאו מילתא היא - פרק כיצד צולין (פסחים דף עו:) פליגי נמי רב ולוי בריחא גבי בשר שמן שצלאו עם בשר נבילה רב אסר ולוי שרי והתם תניא כוותיה דרב
ופי' שם רש"י ואע"ג דתניא כוותיה דרב דאסר מ"מ הלכה כלוי דשרי משום דרבא סבר כוותיה הכא גבי בת תיהא והלכה כרבא לגבי אביי
ופסק כך רש"י פרק כיצד צולין
7.
הסבר: בסוגיה במסכת פסחים יש מחלוקת אמוראים באותו נושא עצמו - אם "ריחא מילתא היא" - בין רב ולוי. הגמרא הביאה ברייתא - "תניא כותיה" - כרב. לכן, כעיקרון ההלכה צריכה להיות כרב ש"ריחא מילתא היא".
7.1
אומר רש"י ששיטת רבא בסוגייתנו ש"ריחא לאו מילתא היא", היא כדעת לוי, שם, ולכן ההלכה הסופית היא כרבא בסוגייתנו [לפי הכלל שהלכה כרבא נגד אביי], וממילא יוצא שהלכה כלוי, בסוגיא שם, ולא כרב למרות שיש "תניא כוותיה".
7.1.1
משמע מרש"י [ותוס' לא חולק על העיקרון] שהולכים לפי כללי הפסיקה במחלוקת ה"אחרונה" ["בתראי"].
8.
המשך דברי תוס':
ולא נראה דהתם קאמר דעובדא הוה בההוא ביניתא דאיטווא בהדי בישרא ואסריה רבא מפרזקא למיכליה בכותחא ומעשה רב וגם מר בר רב אשי אוסר שם אפילו במילחא והלכה כמותו בר מתרי מילי
תוס' לא מקבל את פסיקת רש"י, כי שם בסוגיה האמורא "רבא מפרזקא" [אמורא בדור השביעי, תלמידו של רב אשי] פוסק למעשה כרב לאיסור, ומכיון שאסר למעשה נקרא "מעשה רב" והוא מכריע להלכה אפילו בניגוד לכללי פסיקה.
9.
כנראה ש"סתמא דגמרא" שקבעה להביא את דעתו של אותו חכם בסגנון של "מעשה" [בלי הביטוי "מעשה" עצמו] היא זו שמכריעה כך את ההלכה כמותו.
10.
נשאלת השאלה מדוע תוס' לא אמר שהלכה כרב מפני שרבא מפרזקא פסק כמותו, והוא הרי "בתראי" [בדור השביעי]? אין לי תשובה. אולי ניתן לומר [חידוש]: לא לגבי כל אמורא אומרים את הכלל "הלכה כבתראי", אלא רק לגבי האמוראים "החשובים" – לאחר בקשת מחילה.
11.
ותוס' מוסיף: באותה סוגיה גם מר בר רב אשי [בנו של רב אשי – בן דורו של רבא מפרזקא] אוסר כדינו של רב, והכלל הוא שהלכה כמר בר רב אשי [מלבד בשלושה דברים].
12.
גם כאן חוזרת השאלה מדוע התוס' לא הסתפק בעובדה שמר בר רב אשי היה "בתראי" –והלכה כמותו. ולגביו לא ניתן לומר שלא היה "חשוב", שהרי נקבעה הלכה כמותו בכל דבריו כנ"ל.
13.
אולי ניתן לומר [חידוש]: הכלל של הלכה כבתראי נאמר רק במחלוקת ישירה ולא במקרה שאמורא הביע דעתו כחכם אחר [אבל לא משמע כך מספרי הכללים], ואולי דווקא הפוך: "הלכה כבתראי" דווקא כשהאמורא האחרון הכריע בדעת קודמיו ולא כשדן מעצמו. [גם זה לא משמע מהפוסקים]
14.
ממשיך תוס':
וע"ק [=ועוד קשה] דאי פליגי אביי ורבא בפלוגתא דרב ולוי א"כ ה"ל לאיתויי פלוגתייהו התם
אם שתי המחלוקות זהות הגמרא היתה צריכה להביא את המחלוקת בסוגייתנו - בין אביי ורבא - בסוגיה, שם, ולצרפה למחלוקת של רב ולוי.
15.
כנראה שכוונת תוס' לומר, שמכיון שרב ולוי קדמו לאביי ורבא, והם כבר נחלקו בעניין, היה ראוי ש"עורך הגמרא" יצרף את המחלוקת בסוגייתנו לאותה סוגיה. ומדובר ממש באותה מחלוקת. כי אם מדובר בענינים אחרים שרק משתמע מהם שקשורים לאותה מחלוקת אין דרך הגמרא לצרף כל מה שקשור, לסוגיה אחת דווקא.
16.
ממשיך תוס':
לכ"נ דודאי הלכה כרב דהתם דריחא מילתא היא והלכה כרבא נמי הכא גבי בת תיהא דריחא לאו מילתא היא ואביי נמי דהכא דאמר ריחא מילתא היא א"ל אנא דאמרי אפילו כלוי דאמר התם ריחא לאו מילתא היא דשאני הכא שהוא נהנה ומריח מן האיסור היין עצמו הלכך הוי לגמרי כאילו שותה מן היין עצמו אבל התם אינו אלא ריח האיסור נכנס בתוך ההיתר והוא אוכל את ההיתר ובהא אפילו אביי מודה דריחא לאו מילתא היא ורבא נמי דהכא א"ל אנא דאמרי אפי' כרב דאמר התם ריחא מילתא היא דשאני הכא שהריח מזיק לו לפי שנכנס בגופו ולכך אמר דריחא לאו מילתא היא הלכך בין אביי בין רבא דהכא מצו סברי בין כרב בין כלוי דהתם
תוס' מסביר ששתי הסוגיות אינן זהות, ואביי ורבא בסוגייתנו יכולים [כל אחד מהם בנפרד ] לסבור או כרב או כלוי בסוגיה האחרת. שם ההלכה כרב, ובסוגייתנו הלכה כרבא – ואין סתירה.
תגובות
