הרב יוסף שמשי, מחבר תוכנת "גמראור"
עקרונות בכללי הגמרא ובלשונה
 

כי תנן נמי מתניתין    

[תנאים ואמוראים; כללי פסיקה; מונחי מפתח]

עבודה זרה סה ע"א

שכרו לעשות עמו מלאכה אחרת. ואע"ג דלא א"ל לעיתותי ערב?
ורמינהי: השוכר את הפועל, ולעיתותי ערב אמר לו העבר חבית של יין נסך ממקום למקום - שכרו מותר;
טעמא דא"ל לעיתותי ערב אין, כולי יומא לא!
אמר אביי: כי תנן נמי מתניתין - דאמר לעיתותי ערב תנן.
רבא אמר, ל"ק [=לא קשיא]: הא דאמר ליה העבר לי מאה חביות במאה פרוטות, הא דא"ל העבר לי חבית חבית בפרוטה;
והתניא: השוכר את הפועל, ואמר לו העבר לי מאה חביות במאה פרוטות, ונמצאת חבית של יין נסך ביניהן - שכרו אסור, חבית חבית בפרוטה, ונמצאת חבית של יין נסך ביניהן - שכרו מותר.

1.
הגמרא מציגה סתירה בין הדין במשנה לדין בברייתא. במשנה – שכרו של פועל שהעביר את החבית של יין נסך מותר גם אם העבירה בזמן עבודתו, ואפילו אם הנכרי אמר לו להעביר את החבית באמצע יום עבודתו, ואילו בברייתא משמע, שאם הנכרי אמר לו באמצע היום – לפני גמר עבודתו – להעביר את החבית, לא הותר השכר, כי השכר משולם גם עבור העברת החבית של יין נסך.
אביי מתרץ ואומר שגם במשנה מדובר "לעיתותי ערב", כלומר, בסוף היום, אחרי גמר עבודתו, וכמו הדין בברייתא.

2.
בדרך כלל כשהגמרא מעמידה את המשנה במקרה מסויים [אוקימתא] היא פותחת בביטוי הפשוט: "מתניתין ב...", או: "הא ב... הא ב..." - כמו בתרוצו של רבא בסוגייתנו. ומדוע בתרוצו של אביי הניסוח שונה?

3.
משמעות הביטוי "כי תנן נמי מתניתין" - 12 מופעים בש"ס:
ראיתי פרשן שמפרש את הסגנון הזה כבא ללמד, שלא נחשוב שזהו פירוש דחוק, כיון שהמשנה בסתמא מדברת שמשמע ממנה שהדין שהשכר מותר אפילו אם הנכרי ביקש ממנו לפני גמר היום.

4.
ונראה לי לומר [חידוש]: מדובר כאן בשינוי גירסא במשנה, ולא רק בפירוש של אוקימתא. כוונת הניסוח הזה לומר, שרבי יהודה הנשיא [מחבר המשנה] הסתמך על הברייתא המובאת בגמרא שפרשה בפרוט שמדובר דווקא "לעיתותי ערב".

5.
הגמרא מביאה תרוץ של רבא, תרוץ שונה ליישב את הסתירה בין המשנה לברייתא. אמנם הסגנון "רבא אמר..." משמע קצת שרבא בא לחלוק על אביי. אמנם יש מהראשונים שסוברים, שרבא לא חולק על אביי אלא מביא חילוק נוסף בדין [הרשב"א - מובא ב"מתיבתא", "ילקוט ביאורים", עמוד קע].

6.
בשלב הבא הגמרא מביאה ברייתא שמתאימה להסברו של רבא.
הפתיחה לציטוט הברייתא היא: "והתניא", אומר רש"י: "בניחותא", כלומר, בדרך כלל "והתניא" זוהי פתיחה לקושיה, ולכן כאן נחשב כחריג שמשמעות הביטוי "והתניא" הוא להביא הוכחה לנאמר לפניו.

7.
אולם כבר הבאנו שיטות אחרונים ש"והתניא" – במילה אחת, משמעותו "בניחותא", לסיוע ולא להקשות, ואילו הביטוי "והא תניא" - בשתי מילים משמעותו: פתיחת קושיה מברייתא. אותה גישה [הגהות הב"ח, ונראה לי גם שמתאים פעמים רבות לגירסת רבנו חננאל בגמרא] משנה את הגירסא באופן, שבכל מקום שגירסת הגמרא "והתניא" כקושיה - משנים את הגירסא ל: "והא תניא" [בשתי מילים].

8.
נשאלת השאלה: אם יש הוכחה לדברי רבא מברייתא, מדוע הגמרא לא ניסחה את הפתיחה להוכחה בביטוי השגור יותר: "תניא נמי הכי..."?

9.
ונראה לי להסביר בשני אופנים:

9.1. הברייתא לא היתה ידועה כל כך, עד כדי כך, שלא יכלו לכתוב אפילו "תניא נמי הכי".

9.2
אולי הסבר מיוחד [חידוש]: הביטוי "תניא נמי הכי" משמעותו גם פתיחה להוכחה מברייתא אבל גם שעורך הגמרא פוסק כברייתא זו להלכה, וכמובן גם כדעה שלטובתה הביאו את הברייתא, ולכן, אם עורך הגמרא שינה וכתב "רק" "והתניא..." כוונתו ללמדנו, שאין הוא פוסק להלכה את אותה דעה שהברייתא מובאת לטובתה. ובסוגייתנו מדובר שלא פוסקים כרבא – אם נאמר שרבא חולק על אביי].

להלכה כן נפסק כדברי הברייתא.