"אילין דבי רבי ינאי": בית מדרש "חקלאי" בעכברה או משק הבית של רבי ינאי

יצחק חמיטובסקי / ארכיאולוגיה תלמודית

עבודה זרה סב ע"ב

"דבי ר' ינאי (..)[י]זפי פירי מעניים בשביעית ופרעי להו בשמינית. אתו ואמרו ליה לר' יוחנן. אמ' להו: יאות הן עבדי" (בבלי עבודה זרה סב ע"ב על פי כ"י פריס 1337).

בתחילת הפרק החמישי של המסכת, המשנה עוסקת בהיתר או איסור של שכר העבודה ביין נסך: "השוכר את הפועל לעשות עמו ביין נסך- שכרו אסור". לפי רבי אבהו בשם רבי יוחנן, זאת החמרה מיוחדת ביין נסך: " קנס הוא שקנסו חכמים...וביין נסך" תוך השוואה לדיון מקביל שקיים לגבי דיני השכר של אלו שעובדים בשביעית: "החמרין והגמלין והספנין שהיו עושין בשביעית- שכרן משביעית" (תוספתא שביעית ו כה). בסוף מובא מעשה שבו "אלו דבי רבי ינאי" לוו פירות מעניים בשביעית ופרעו להם את חובם כשהחזירו פירות בשנה השמינית וכאשר היו כאלו שתהו כיצד דבר כזה מותר, רבי יוחנן אמר שהם עשו כפי שצריך ("יאות הן עבדי").

בסוגיה המקבילה בירושלמי שמופיעה בהרחבה גם בירושלמי שביעית (ח ו לח ע"ב), נוספים עוד פרטים על הקשר בין רבי יוחנן ו-"אילין דבי רבי ינאי": "אין עושין זתים בבד ובקוטבי ורבותינו התירו לעשות בקוטבי. (1) רבי יוחנן הורי לאילין דרבי ינאי לטחון בריחים כרבי שמעון ולעשות בקוטבי כרבנן (2) ר' יוחנן הורי לאילין דבית רבי ינאי שלא יהו נוטלין שכר בדיהן שמן אלא מעות כרבי יודה וכרבי נחמיה הורי לון". מבלי להיכנס לדיון המפורט בהלכות שביעית, לפי הירושלמי רבי יוחנן פסק הלכה ("הורי") שמותר להם לטחון בריחיים בשביעית כשיטת רבי שמעון במשנה (ח ו: "רבי שמעון אומר: אף טוחן הוא בבית הבד ומכניס לבודידה") ושמותר לעשות את הזיתים בקוטבי (ובמקומות נוספים: "קותכי" וכדומה) שהוא מתקן ייצור שמן קטן יותר מאשר בית הבד הרגיל כשיטת "רבנן". מסתבר שאותם "רבנן/רבותינו" שהתירו לעשות בקוטכי מוזכרים בתוספתא (שביעית ו כז) כשיטת רבן שמעון בן גמליאל ותקנת ההיתר הייתה של רבן גמליאל ובית דינו, הוא רבן גמליאל בנו של רבי (ולא רבן גמליאל של יבנה): "זיתים של שביעית אין עושין אותן בקתכי. רבן שמעון בן גמליאל מתיר. רבן גמליאל ובית דינו התקינו שיהו עושין אותן בקתכי. ר' יהודה אומ' טוחנין ברחים שלא נטחן בה בשאר שני שבוע ר' שמעון או' כותש ומקפה בעריבה".

ההלכה השלישית הייתה "שלא יהו נוטלין שכר בדיהן שמן (יין לפי כ"י ליידן) אלא מעות" בהתאם לשיטת רבי יהודה ורבי נחמיה (תוספתא שביעית ו כא). אם כן, מדובר במקרה שהם השכירו את בתי הבד שלהם ("בדיהן") לייצור שמן בשנת השמיטה והשאלה הייתה אם מותר להם לקבל את השכר בעין (שמן) או כסף (מעות). התמונה המצטיירת היא ש-"אילין דבי רבי ינאי" היו כפופים להוראותיו של רבי יוחנן, במיוחד בהלכות שביעית. גם המעשה בבבלי, על אף שאינו זהה למה שסופר בירושלמי, מתבאר לאור הזיקה שבינם ובין רבי יוחנן- נוהג שלהם בעניין החזרת חוב של פירות שביעית נראה בעייתי אך הם קיבלו אישור מפי רבי יוחנן, בהתאם לכפיפות המפורשת שלהם אליו בענייני הלכות שביעית אחרים.

מיהם "אילין דבי רבי ינאי"?

כבר יצחק אייזיק הלוי ב-"דורות ראשונים" למד בין השאר מהמקורות הללו ש-"אלו דבי רבי ינאי" לא היו חבורה רגילה של תלמידי חכמים אלא קבוצה מיוחדת של תלמידים שעסקו בתורה ובחקלאות שישבו בעכברה (בגליל העליון ליד צפת של היום), מקומו של רבי ינאי (הדור הראשון של אמוראי ארץ ישראל). לפי ההצעה הזו, רבי ינאי שהיה חכם אמיד ייסד בית מדרש שמשך אליו תלמידים שעסקו לא רק בתורה אלא גם בחקלאות וגם אחרי שרבי ינאי נפטר, הם המשיכו לשמור על מסגרת קבוצתית-חקלאית שהייתה כפופה לרבי יוחנן. אהרן אופנהיימר הרחיב את התיזה הזו במאמר שיצא לפני ארבעים שנה- הוא קשר בין הקבוצה הזו לקבוצה אחרת עמומה משהו בשם "קהלא קדישא דבירושלם" (וזאת בעקבות מאמר בנושא של שמואל ספראי) שעליהם מסופר בין השאר שחילקו את היום שלהם ללימוד תורה, תפילה ומלאכה: שתי קבוצות ייחודיות של חכמים ותלמידים בשלהי תקופת המשנה וראשית תקופת התלמוד שחיו במסגרת קולקטיבית ועסקו בתורה, מלאכה וגמילות חסדים, החמירו בהלכות טהרה אך לא פרשו מהחברה בכללותה.

את ההלכות הנ"ל בענייני שביעית הוא קשר למשבר הכלכלי של המאה השלישית ומגמת ההקלה כולל זאת המפורסמת בשם רבי ינאי עצמו "פוקו וזרעו בשביעית". זאת ועוד, היגדים או מנהגים אחרים בשמם של "דבי רבי ינאי" בענייני שביעית ומעשרות היו מקור להלכות: למשל, " אמר רבי יוסה: אשתאלית לאילין דבית ר' ינאי אמרו נהיגין הוינן מבשלין על יד על יד ואוכלין" (ירושלמי שביעית ח ו לח ע"ב) או " אישתאלית לאילין דבי רבי ינאי ואמרין נהגין הוינן יהבין אילין לאילין בחקלא ואכלין ולא מתקנין" (ירושלמי מעשרות ב א מט ע"ג) ומכאן ש-"מתברר אפוא כי עכברה הייתה פתוחה לחכמים שונים שביקרו בה, ולמבקשים להפנות שאלות לאילין דבי רבי ינאי. קודם לכן מצאנו כי בני עכברה קיימו אף קשרים כלכליים עם בני סביבתם, דוגמת המקור שמתאר כיצד היו דורכים זיתים עבור אחרים בבתי הבד שבמקומם".

לא כולם השתכנעו מהתיאור הקצת "רומנטי" הזה על אותו "קיבוץ תורני-חקלאי".בעכברה מיסודו של רבי ינאי. לפני מספר שנים, סטיוארט מילר בספר שלו Sages and Commoners in Late Antique 'Erez Israel במסגרת הניתוח על הקשר בין החכמים ובין חלקים אחרים בחברה היהודית, חזר לבחון את ההיקרויות השונות של המונח הזה "איליין דבי רבי ינאי" (עמ' 343-387). הוא דחה את האופן שבו פירשו הלוי ואופנהיימר וטען שניתוח מדוקדק של המקורות לא מוכיח שמדובר על קבוצת תלמידי חכמים שלמדו ועבדו בשדה. לדעתו, "דבי רבי ינאי" פירושו המסתבר יותר הוא באופן המילולי- "של ביתו של רבי ינאי". הוא סיווג אותם כחלק מחוגים ובתים שהיו קרובים לעולם החכמים או אפילו בני משפחה ואנשי משק של רבי ינאי ולאו דווקא בתי מדרש של תלמידי חכמים. במקרים רבים, בעיקר במקורות הארץ-ישראליים, מתוארים מנהגים ומעשים שלהם ("נהיגין הוינן") שמשקפים נוהגים מעשיים שאולי הם ירשו מימיו של רבי ינאי ולא תוצר של עיון הלכתי או דרשני המתאים לבית מדרש. לפיכך, יש לראות את אותם אלו שעשו כהוראתו של רבי יוחנן וכפפו את עצמם לפסיקתו לא כתלמידי חכמים מאסכולה מסוימת אלא אנשי ביתו (החמולה ומשק הבית) של רבי ינאי שישבו בעכברה ורק במקורות הבבליים, יש נטייה ברורה יותר לראות אותם כקבוצה מובחנת של חכמים.


כתב: יצחק חמיטובסקי (בלוג | פייסבוק)   © כל הזכויות שמורות
הערות, שאלות ובקשות יתקבלו בברכה - בדוא"ל: [email protected]‏
המאמר מבטא את דעתו האישית של המחבר, ואינו מתיימר להציג קביעות או טיעוניים הכרחיים ומוחלטים