דיוק וחידוש ברש"י

עבודה זרה דף מא

עמוד ב

רש"י ד"ה והציץ בו. על שפת הבור לידע אם זכר: כהן. חכם ומורה הוראה הוה ונתכוין להורות לה ישיבת ימי הטומאה וימי טהרה:
בגמרא איתא והתניא אמר ר' יהודה מעשה בשפחתו של מציק אחד ברימון שהטילה נפל לבור ובא כהן והציץ לידע אם זכר אם נקבה ובא מעשה לפני חכמים וטיהרוהו מפני שחולדה וברדלס מצוין שם וכו', ברייתא זו מובאת גם במסכת פסחים דף ט ע"ב ובמסכת נדה דף ט"ו ע"ב,
בשלש מקומות אלו מסביר רש"י כל פעם בלשון אחר וכפי שיובא לקמן,
בפסחים - ובא כהן והציץ. על שפת הבור: לידע אם זכר אם נקבה. וכהן קרוב או מבני הבית היה ושלחוהו שם להגיד לאמו מה טיבו ותבחין בין טומאת וטהרת זכר לימי טומאת וטהרת נקבה ולא נזכר [צ"ל נזהר (גליון)] אותו כהן על אזהרת לנפש לא יטמא והציץ בו בבור והנפל לא ראה וטיהרוהו ממאהיל על המת:
בעבודה זרה - והציץ בו. על שפת הבור לידע אם זכר: כהן. חכם ומורה הוראה הוה ונתכוין להורות לה ישיבת ימי הטומאה וימי טהרה:
בנדה - אם זכר הוא כו'. כהן חכם היה ומורה הוראות ומתכוין להורות לה ימי טומאה וטהרה אי נמי שגורה אצלו בבית ונוגעת בתרומתו ורוצה להזהר ממנה כל ימי טומאתה וי''א לידע אימתי יהא זמן הבאת קרבנה אם יארע במשמרתו אם לאו ולא סבירא לי דבשביל תור [צ"ל עור (גליון)] עולה אחת לכולה משמרה לא עייל האי כהן נפשיה להכי ועוד שהרי היא יכולה לאחר קרבנה כל זמן שתרצה וגם לשון ראשון אינו נראה דאי חכם הוא כלום הוא בא להאהיל ולעבור על לאו דטומאת מת אלא כהן עם הארץ היה או קטן ושגרתו אשה להציץ ולראות: וטהרוהו. מאהל המת:
בהקדם לדיקדוק בדברי רש"י והעולה מכל מקום באיזה כהן עסקינן, שהרי הדבר אינו מובן כל כך איך כהן שמוזהר על הלאו של לנפש לא יטמא, מכניס את עצמו לחשש טומאה לעיין לדעת איזה נפל זה זכר או נקיבה,
הנה התוספות באלו המקומות מסבירים שמדובר בכהן שוטה וכלשונם בפסחים - ואומר ר''י דכהן שוטה היה דאפילו אם נאמר של גבירתה היה וכהן זה קרוב היה לא היה לו ליטמא דאמרינן בתורת כהנים דאין כהן מטמא לנפלים דדומיא דאביו ואמו בעינן בני קיימא ועוד דכאן לא היה לצורך המת: ומדבריהם עולה קצת תימא על לשון רש"י בפסחים דכהן "קרוב" היה שאפשר לטעות קצת בכוונתו בזה,
עוד אפשר קצת להקשות על דברי תוספות שמעמיד המעשה בכהן שוטה, מדוע שלחוהו לבדוק וכפי שנאמר בענין אחר בברייתא בנדה דף י"ג תנו רבנן כהן שוטה מטבילין אותו ומאכילין אותו תרומה לערב ומשמרין אותו וכו' ובוודאי שאסור לשלוח כהן שוטה למקום שחיישינן שמא יטמא,
ובכן נבוא אל הקודש לעולה מדברי רש"י ובראשית על מהות כהן זה:
בפסחים - הכהן קרוב או מבני הבית
בעבודה זרה – כהן חכם ומורה הוראה
בנדה – פותח בכהן חכם ומורה הוראה, מביא יש אומרים סתם כהן שחושב על מה שיעלה בחלקו לכשתביא קרבנה, דוחה זה שאין סברה לומר שבשביל כך ילך כהן לבדוק דבר זה, דוחה את מה שפתח דגם כהן חכם לא יבוא להאיל ולעבור על לאו, מסיק שבכהן קטן או עם הארץ עסקינן ושגרתו אישה להציץ ולבדוק,
עוד נראה שבפסחים ובעבודה זרה מסביר רש"י והציץ – על שפת הבור ובנדה לא ציין זאת ולכאורה הוא דבור ברור מאליו מהלשון הציץ שזה משפת הבור (ואין צ"ל שלא נכנס לבור),
דיקדוק נוסף המדיל בין המקומות שבפסחים ציין רש"י מי שלחו - בני הבית שלחוהו להגיד לאמו (של הנפל) וכו' , בעבודה זרה לא כתב כלום, ובנדה כתב ושגרתו אשה להציץ ולבדוק,
והמהרש"א במסכת נדה מוכיח מלשון רש"י דמי ששלחתו לא ידעה שהוא כהן, וז"ל : בפרש"י בד"ה אם זכר כו' וגם לשון ראשון אינו נראה דאי חכם כו' אלא כהן עם הארץ היה או קטן ושגרתו אשה כו' עכ"ל נראה מדבריו לקיים פירוש שפירש שגרה אצלו בבית כו' ואפשר להתקיים פירוש זה דכיון דלא ידע כהן עם הארץ זה מלהזהר ולעבור על לאו דטומאת מת לא ידע גם כן להזהר ממנה כל ימי טומאתה אבל אשת חבר שיגרתו מטעם זה שהיתה השפחה שגורה בביתה ורצתה להזהר ממנה ימי טומאתה ואשת חבר זה אילו ידעה שעם הארץ או הקטן כהן הוא ודאי גם כן שלא היתה שגרתו אלא דאפשר שלא ידעה שהוא כהן וק"ל עכ"ד
ונראה להעמיד ולחזק יסוד העולה מדברי רש"י בכמה מקומות שמפרש בכל מקום מעין אותו ענין המדובר במסכת זו וכדומה, ובענינינו הרי שהדבר ברור שהנכתב בגמרא מן המעשה שהיה הוא שכהן הציץ לבדוק אם זכר או נקיבה, שאר הפרטים איזה כהן מי שלחו וכדומה הרי שמזה שהברייתא לא כתבה בפירוש סימן שאין נפק"מ איך להעמיד המעשה שהיה, ועל פי זה נאמר שבכל מקום רש"י פירש ממן הענין:
במסכת פסחים – סוגית הגמרא היא בענין בדיקת חמץ ובנוגע לגרירת חולדה ע"כ השווה רש"י המעשה בפרטים נוספים דהבודק חמץ הוא אחד מן בני הבית בדרך כלל ע"כ כתב שהכהן קרוב או מן בני הבית, והוא גם כן יודע על שכיחות החולדה, וכתב רש"י הלשון להגיד לאמו לשון נופל על לשון והגדת לבנך, והכהן הזה רצה להזהר באמת מן הטומאה על כן הציץ על שפת הבור ולא על פי הבור ממש, ובטעות לא נזהר והאיל על הבור ועל כן יסתפק, (ג"כ נוכל ללמוד מכך שהבודק יכול לבקש מאחר שיסתכל בשפת בור ויציץ אם יש חמץ),
במסכת עבודה זרה – מדובר בספק על הטומאה החמורה ביותר והנצרכים להבדל ממנה והוא טומאת עבודה זרה וסוגיית הגמרא אם ספק מוציא מדי וודאי וכנגדה בהיפוך הקדוש ביותר כהן חכם ומורה הוראה, וגם כאן טרח רש"י לומר דהציץ על שפת הבור דבאמת רצה להיזהר מן הטומאה אלא שזה תפקידו להורות הלכה, ואחר שהציץ נסתפק שמא האהיל על הבור, ורש"י כאן לא כתב שאר פרטים מי שלחו וכדומה, כי אינו נפק"מ לכאן שאר פרטי המעשה,
במסכת נדה – סוגיית הגמרא טהרת אשה לבעלה והן הן גם לידע ימי טומאה וטהרה וגם זהירות בטהרות לכהנים כפי שמובא שם במשניות הקודמים בדף יג ע"כ ביקש רש"י לברר כל הפרטים העולים מזה המעשה לידע מי שלחו ולמה שלחו וכפי שדייק גם המהרש"א, ומכאן נלמד דין שלצורר בירור זה אם זכר או נקיבה אפשר לשלוח קטן או עם הארץ, ולכן רש"י כאן לא כתב שהציץ על שפת הבור שהרי עם הארץ או קטן היה והציץ על פי הבור ממש שלא נזהר כלל.