הרב יוסף שמשי, מחבר תוכנת "גמראור"
עקרונות בכללי הגמרא ובלשונה
 

ותו לא מידי    

[תנאים ואמוראים; כללי פסיקה; מונחי מפתח]

עבודה זרה סד ע"א

סברוה, הא מני? ר' עקיבא היא, דאמר: המקיים בכלאים - לוקה,
דתניא: המנכש והמחפה בכלאים - לוקה,
ר"ע אומר: אף המקיים;
מ"ט דר"ע?
אמר קרא: שדך לא תזרע כלאים, אין לי אלא זורע, מקיים מנין?
ת"ל: לא כלאים, ואילו למעוטי תיפלה שרי!
לא, הא מני? רבנן היא.
אי רבנן, מאי איריא עוקרין? אפי' קיומי נמי שפיר דמי!
הכא במאי עסקינן - כגון דקא עביד בחנם, ור' יהודה היא, דאמר: ליתן להם מתנת חנם אסור.
מדרבי יהודה נשמע לר"ע, לאו אמר ר' יהודה: אסור ליתן להם מתנת חנם, אבל למעוטי תיפלה שפיר דמי,
לר"ע נמי, אע"ג דא"ר עקיבא: המקיים בכלאים - לוקה, למעוטי תיפלה שפיר דמי!
ותו לא מידי.

1.
הגמרא מסכמת את הדיון וקובעת שיש הוכחה מהברייתא לדברי רב נחמן, שאסור לרצות בקיומו של יין נסך. אלא אם כן מטרתו למעט תיפלה. ואין להקשות יותר על דין זה.

2.
על פירוש המונח "ותו לא מידי" - 11 מופעים בש"ס - יש מאמר שלם מאת ירחמיאל ברודי, סיני, צב עמודים נא-נז.

3.
הנחת היסוד שלו שביאור המונח הנ"ל דומה למשמעות המונח "שמע מינה" – זאת אומרת, זוהי המסקנה הנלמדת עד שלב זה בסוגיה.

4.
ויש אומרים שהכוונה היא שעורך התלמוד מודיענו שלא נמצא חומר נוסף לסוגיה זו.

5.
ויש אומרים שהמונח "שמע מינה" משמעותו מסקנה חיובית, ואילו המונח "ותו לא מידי" משמעותו - שלילית. הוא מאשר מסקנה שלילית.

6.
בסוגייתנו המסקנה אחרי הביטוי "ותו לא מידי" היא: שאין להקשות יותר על רב נחמן. זה לא נחשב כ"מסקנה שלילית".

7.
נראה לי לומר [חידוש]: כוונת הביטוי היא, שהדיון בנושא המדובר הסתיים, אבל "עורך הגמרא" מסכים שבמשך הדורות אפשר יהיה להמשיך את הדיון. [דומה לדברי המהרש"ל בנוגע לגדר של הביטויים "קשיא" ו"בעיא דלא איפשיטא", שניתן למצוא פתרונות גם אחרי תקופת התלמוד].