סוגיות בדף היומי
מתוך הגליון השבועי "עונג שבת" המופץ בבני-ברק
גליון מס' 1070
"שאלו תלמידיו את רבי אלעזר מפני מה הכלב מכיר את קונו וחתול אינו מכיר את קונו"
הוריות יג ע"א
הראשונים ובראשם הרמ"ה מסבירים : שכוונת השאלה כשהיא מתייחסת לקונו, אין הכוונה להקב"ה, אלא לבעלים של הכלב והחתול, על משקל מה שנאמר (ישעיה מ'): "ידע שור קונהו". השאלה היא: מדוע אנו רואים נאמנות מכלב לבעליו, ואין אנו רואים נאמנות מחתול לבעליו. ענה להם על כך רבי אלעזר: "ומה האוכל ממה שעכבר אוכל ומשייר משכח תלמודו, האוכל עכבר עצמו על אחת כמה וכמה". כוונתו של רבי אלעזר לברייתא המבואת להלן בדף י"ג: ת"ר חמשה דברים משכחים את הלימוד: האוכל ממה ששייר עכבר באכילתו וכו', מכאן שכאשר אדם אוכל את שיירי האוכל של העכבר, הדבר גורם לשכחה, החתול שאוכל את העכבר גופו, על אחת כמה וכמה.
הגאון המפורסם רבי יוסף חיים, רבה של בגדד בספרו בן יהוידע על מסכת הוריות מביא שאלה שנתקשו בה חכמי הטבע על דברי גמרתינו, וכך כותב שם הבן יהוידע, :הנה מה שנאמר שהכלב יודע את קונו, אמת ויציב הוא, ועל תוקף האהבה שבינהם רבו הסיפורים בהם, וכולם פלאות המה פלאי פלאות, והבן איש חי מביא כמה סיפורים מכותבי הקורות על אהבת הכלב לאדונו, בין השאר מסופר שם כך: השר אויבר'י היה ידיד המלך קרל החמישי ויקנא בו שר אחד משרי המלך, וישנא אותו בלבבו, ויהי היום וילך השר אויבר'י לשוח ביער עם כלבו וירדפהו השר ההוא על סוס קל ויהרגהו, והכלב של הנרצח לא חדל מלנבוח ולזעוק זעקת שבר, עד כי שב הכלב אל בית אחד מאהבי אדונו השר הנרצח, ואך אכל שם לשובע, שב שנית היערה, כך היה עושה הכלב ההוא כמה ימים, עד אשר שמו אנשים לליבם ללכת בעקבותיו, ומצאו את גווית אדונו המת ביער ההוא, ויהי מקץ ימים ויפגוש הכלב ההוא את השר המרצח בהיותו עומד בין צבא חיילי המלך ויתמרמר עליו בחמת רוח וינשחהו, ומיהרו כל הניצבים להבריח את הכלב ולהכותו אולם לא במהרה הם הניסוהו... ומאריך בסיפור המעשה כיצד הכלב התנקל תמיד אל אותו שר, ומסיים את הסיפור כך: עד שהרגישו אנשים והחל החשד להתעורר בלבות האנשים כי אמרו לא דבר ריק הוא, ואז חרץ המלך משפטו ויצווהו להילחם עם הכלב ברחוב העיר נפש מול נפש, ובצאת השר ההוא המרצח למלחמה, היה לבוש שריון ובידו שוט. ברגעים אחדים התהלך הכלב מסביב בעל ריבו חרץ לשונו ויהמה בקול ילל נורא, ובפתע פתאום השתרע בסופה, אחז בעוז אויבו בכל תעצומות עוזו וישליכהו ארצה, ויתן השר ההוא קולו בבכי ויתחנן למלטהו מהכלב האכזרי, עד שנתן תודה על פשעו בקהל עם כמאמר המלך לעיני העם. עד כאן אחד מהסיפורים הנפלאים אותם מספר הבן איש חי, אבל ממשיך הבן איש חי ותמה על דברי הגמ', וכפי שהוא מציין שתמהו רבים, שאמנם יפים ונכונים ונבונים דברי התלמידים של רבי אלעזר שאמרו הכלב מכיר את קונו, אבל אומרם: שאין החתול מכיר את קונו, הוא דבר תימא! וכך סיפרו לנו חכמי הטבע, ואזכיר בזה סיפור אחד אשר ידעתי שהוא סיפור אמת לאמיתו.
מעשה באדם אשר בנו הבכור גידל בביתו חתול יפה, ודאג לספק כל מחסורו של החתול וידבק החתול מיום ליום באותו הבן ויאהבהו עד מאוד, ויט שכמו לסבול באהבה את הילד, ולא היה נפרד מהילד כל היום, והיו שנים אחדות אסורים בכושרות אהבה, ויהי היום והילד ההוא חלה במחלת האבעבועות, וגם אז לא מש החתול מאהובו החולה עד אשר בראות קרוביו התגברות החולי עליו, לקחו החתול וסגרוהו בחדר לבדו, ואחר איזה שעות מת הילד ב"מ. והחתול נמלט ביום השני מהחדר המסוגר בו ויחפוז אל מיטת רעהו אשר קיווה למוצאו שם, ובראותו כי הנער איננו רץ בהול בכל הבית ויעורר זעקת שבר עד בואו אל פתח החדר אשר שמו גוית המת בו, עד הקבורה, וישכב החתול אצל המת דומם ומתאבל, עד אשר באו ולקחוהו בחזקה ויסגירוהו שנית, ויהי אך נקבר הילד והחתול שולח חופשי, ויצא מן הבית בחפזה ויתעלם וישב לבית אחר 14 יום דל ורע תואר מאוד, וימאן לאכול, ויברח שנית בקול מר צורח, אכן כאשר הציק לו הרעב היה בא יום יום לבית למאכל הצהרים וישוב ללכת תמיד אחרי אוכלו, ולא ידע איש את מקומו, עדי נמצא פעם אצל קבר הילד ההוא בתוך חור אשר עשה לו בתוך קיר החומה של הקבר, וכך נתאבל על אוהבו ולא שכחו אשר עד בצאת אבות הילד המת לגור בעיר אחרת, אחרי 5 שנים לא שינה את מגורו, ולא רחק מקבר אוהבו לשבת במקום אחר, זולתי כאשר גבר עליו מאוד קור וחורף.
תמה אם כך, כיצד יתכן שדברי חז"ל אינם תואמים עם המציאות, מדוע היה ברור לחז"ל שהחתול אינו מכיר את בעליו ואינו קושר קשרי ידידות עם בעליו, הגאון הבן איש חי לא די שיש לו יישוב לקושיא, אלא הוא מוכיח דווקא את המציאות המסוימת הזו מדברי גמרתינו, וכך כותב הגאון: "אבל כאשר רבי אלעזר אמר שטעם הדבר: שאין החתול מכיר קונהו, הוא מפני שאוכל עכברים, מעתה, מוכח שאליבא דחז"ל היה גם על החתול לאהוב ולהכיר את קונהו, אלא שאכילת העכברים היא שגרמה לו, ולכן חתול שאינו חי על עכברים שאינם עקר מזונו כחתולי הבר החיים בראש חוצות, אלא שהוא חתול בן בית אשר ינעימו לו ממנעמי הבית. אותו חתול אליבא דחז"ל, הן באמת יכיר את קונהו ויאהבהו, וכן מורה החוש: שכל החתולים בני הבית מכירים לבני הבית, ואילו חתולי החוץ גם כאשר יראו את אותו אדם מיום ימים ימימה לא יכירוהו, פוק חזי עד כמה עמקו דברי חז"ל.
[האדמו"ר מטאלנא שליט"א]
