גליון "עלים לתרופה"
המו"ל: מכון "אור הצפון" דחסידי בעלזא - אנטווערפן, בלגיה
גליון אלף ק"ג, מדור "עלי הדף"
מסכת עבודה זרה
דף נג ע"ב

איך נעשו הגויים שליחי בני ישראל לאסור האשרות באר"י כשחטאו בעגל?

במכילתין הובאו (נג ע"ב) דברי רב יהודה אמר רב: "ישראל שזקף לבינה להשתחות לה, ובא עובד כוכבים והשתחוה לה, אסרה", ותמהו בגמרא: "מנלן דאסרה", הלא אין אדם אוסר דבר שאינו שלו, ותירצו: "אמר רבי אלעזר, כתחילה של ארץ ישראל, דאמר רחמנא (דברים יב, ג) 'ואשריהם תשרפון באש', מכדי ירושה היא להם מאבותיהם ואין אדם אוסר דבר שאינו שלו (-"שהרי לאברהם נאמר 'כי לך אתננה' וגוים שבאו אחרי כן לא יכלו לאסרן בהשתחואה". רש"י), ואי משום הנך דמעיקרא (-האשרות שהיו מקודם אברהם אבינו), בביטולא בעלמא סגי להו (כי ע"ז של נכרי יכולים לבטל, ומדוע הוצרכו לשרפן), אלא מדפלחו ישראל לעגל גלו אדעתייהו דניחא להו בעבודת כוכבים, וכי אתו עובדי כוכבים שליחותא דידהו עבדי (-"הלכך הויא עבודת כוכבים של ישראל ואינה בטילה עולמית". רש"י), הכי נמי ישראל שזקף לבינה גליא דעתיה דניחא ליה בעבודת כוכבים, וכי אתא עובד כוכבים ופלח לה שליחותא דידיה קעביד".

ביסוד דברי הגמרא הללו מבאר ה'חתם סופר' בפרשת כי תשא, את השינוי שמצינו בכתובים בין פרשת משפטים לפרשת כי תשא. כי בסוף פר' משפטים נאמר (כג, כד): "לא תשתחוה לאלוהיהם ולא תעבדם ולא תעשה כמעשיהם כי הרס תהרסם ושבר תשבר מצבותיהם", ולא הזהיר הכתוב על שריפת אשריהם, ואילו בפר' כי תשא כתיב (לד, יג): "כי את מזבחותם תתוצון ואת מצבותם תשברון ואת אשריו תכרותון", וזה, כי פרשת משפטים נאמרה בהר סיני קודם שחטאו בעגל, ואז לא היו יכולים העכו"ם לאסור את אשריהם, כי ארץ ישראל ירושה היא לבני ישראל, ואין אדם אוסר דבר שאינו שלו, משא"כ בפרשת כי תשא, אחרי שחטאו בעגל, ו"גלו אדעתייהו דניחא להו בעבודת כוכבים, וכי אתו עובדי כוכבים שליחותא דידהו עבדי", שפיר נאסרו אשריהם ונצטוו לכרותם ולשרפם.

הנה פשיטות לשון הגמרא: "כי אתו עכו"ם שליחותא דידהו עבדי", נראה שכוח העכו"ם לאסור דבר שאינו שלהם - אחרי שישנו גילוי דעת שחפצים המה בכך - הוא מדין שליחות, כי הגוי מתמנה מחמת גילוי דעתם כשליח, ושליחו של אדם כמותו, ולכן אין כאן משום "אין אדם אוסר דבר שאינו שלו", כי נחשב הדבר כמי שהישראל בעצמו אוסר את האשרה על ידי הנכרי שהוא שליחו. אמנם, מצינו מחלוקת יסודית בדבר זה:

ב'תוספות רי"ד' כתב: "ראיתי מקשים, והא אמרינן בפרק איזהו נשך (ב"מ עא:) 'אין שליחות לגוי', ואמרינן נמי (שם י:) 'אין שליח לדבר עבירה' [וא"כ היאך תועיל השליחות כלל, הלא נכרי אינו נעשה שליח, וגם יש כאן משום 'אין שליח לדבר עבירה' - שהרי גם הנכרי מצווה על איסור ע"ז]. ואין זו קושיא של כלום, דלא אמרינן אין שליח לדבר עבירה אלא שלא יתחייב השולחו, ואין שליחות לגוי נמי שיהא חשוב הוא כגוי או הגוי כמותו, אבל שליחות דהכא אינו אלא הוכחה בעלמא דברצונו הוא עובדה והוא מרשהו ולא מישתרי משום דהוי דבר שאינה שלו".

אולם מדברי ה'מחנה אפרים' (הל' שלוחין ושותפין סי' יד) נראה שהוא מדין 'שליחו של אדם כמותו', ולא משום הסכמה וריצוי בלבד, דהוכיח בדבריו שהגם דקיי"ל 'אין שליחות לעכו"ם', אין זה כי אם שאינו נעשה שליח לישראל, אכן, נכרי נעשה שליח לחברו נכרי, [כן כתב בשו"ת 'משאת בנימין' (סי' ז; ועי' ש"ך חו"מ סי' רמג סק"ה ומג"א סי' תמח סק"ד שהסכימו עמו), והרבה אחרונים (עי' 'משנה למלך' הל' שלוחין פ"ב ה"א) חולקים בדבר], וכתב ה'מחנה אפרים' שגם נראה כן מגמרא דילן: "מדפלחו ישראל לעגל גלו אדעתייהו דניחא להו בעבודת כוכבים, וכי אתו עובדי כוכבים שליחותא דידהו עבדי", כי בני ישראל היה להם באותה שעה דין נכרי, ויש דין שליחות מנכרי לנכרי. כיו"ב תירץ גם כלפי הקושיא השניה ד"אין שליח לדבר עבירה", כי כלל זה נאמר רק בישראל, ואילו בנכרים לא נאמר כלל זה (ראה בארוכה 'משפטי השליחות' פ"ט כלל ג' שיטות שונות בזה).

ברם לא ביאר לן המחנ"א מהיכי תיתי שיהיו נחשבים בני ישראל כשחטאו בעגל כנכרי, הרי כבר היו אחרי קבלת התורה. ואמנם היה מקום לציין מש"כ בשו"ת חת"ס (או"ח סי' פד), שכתב בעצמו כדברי המחנ"א, והעלה בזה עפ"י דברי המדרש (שמ"ר מו, א) שמשה רבינו שבר את הלוחות בכדי שיהיו נידונים כפנויה שזינתה, ולא כארוסה או נשואה, ונמצא שנתבטל מהם דין ישראל למפרע, והיה עליהם דין בן נח. אכן, מלבד שדבר זה - שנתבטל דינם למפרע - חידוש גדול הוא (עי' שו"ת 'חלק לוי' יו"ד סי' ה), לא יעלה הדבר ארוכה כי אם כלפי בני ישראל בשעת חטא העגל, אבל בסוגייתנו דימו לזה ב'ישראל שזקף לבינה להשתחות לה ובא עובד כוכבים והשתחוה לה אסרה', ובדורות המאוחרים לא ניתן לבטל את דין ישראל כלל.

וניתן ליישב הדבר על פי מה שחידש הגרעק"א (עמ"ס גיטין כג.; ובהגהותיו על שו"ע יו"ד סי' ב) שמומר ונכרי נעשים שלוחים זה לזה, כי דין מומר לענין שליחות הוא גם כנכרי שאינו בן ברית, ובצירוף השיטה הנזכרת שנכרי לנכרי נעשה שליח - גם מומר ונכרי נעשים שלוחים זה לזה, ולפי זה יובן שפיר בין בחטא העגל ובין בישראל שזקף לבינה, כי עכ"פ היו נידונים בשעת החטא כמומר, וכן ישראל שזקף לבינה דינו כמומר, ושפיר נחשב הנכרי שלוחו כמותו (עי' שו"ת חת"ס או"ח סי' קטז שדחה דברי חמיו הנז').

ובעיקר הדבר העלה החת"ס בתשובותיו (שם סי' פד) מכמה סברות שמה שנאסרו האשרות והלבינה אין זה מדין שליחות, כי אם מחמת ריצוי בעלמא, ומסיק בסיפא דמילתא: "ובר מן דין הא לא ציוה בפירוש השתחוה ואסור עבורי לבינה זו או אשירות אלו, אלא אנו אומרים דניחא להו בגווייהו, ואיך נעשו שלוחים בלא ציווי המשלח... אלא נקיטות רשות בעלמא".