סקר
המסכתות הקצרות שבסדר מועד





 

הכוח להתיר / רפי זברגר

עבודה זרה נט ע''א

 

הקדמה

היום נלמד שני סיפורים הקשורים לרבי יוחנן, נשווה ביניהם ונסיק מתוכם מסרים לחיים. 
 

הנושא

ריש לקיש איקלע לבצרה חזא ישראל דקאכלי פירי דלא מעשרי ואסר להו
ריש לקיש נקלע לעיר בצרה. ראה יהודים אשר אוכלים פירות שאינם מעושרים, והוא אסר אותם עליהם. הוא חשב כי בצר הינה חלק מנחלת שנים וחצי השבטים בעבר הירדן המזרחי, ולכן חלה עליהם חובת מעשרות
חזא מיא דסגדי להו עובדי כוכבים, שתו ישראל ואסר להו.

בהמשך ראה יהודים השותים מים אשר גויים השתחוו להם, וגם כאן, אסר עליהם לשתות מים אלו. 
לבסוף הגיע ריש לקיש ועמד לפני רבי יוחנן וסיפר לו את קורותיו ופסיקותיו בבצרה. אמר לו רבי יוחנן:
אדמקטורך עלך זיל הדר – בעוד המעיל שלך עליך, חזור לבצרה והודע להם כי הפסיקות אינן נכונות, ואתה חוזר בך. 
ורבי יוחנן אף הסביר את פסיקותיו: בצר לאו היינו בצרה, ומים של רבים אין נאסרין.
אמנם בבצר המקראית חלים דיני מעשר ושביעית, למרות זאת, בצרה, שם שהית, אינה מזוהה עם בצר המקראית. כמו כן, המים שעבדו אותם כעבודה זרה אינם יכולים להיאסר, כיוון שהם "מים של רבים'' ואחד אינו יכול לאסור דבר של חברו. 
הסיפור השני מספר על רבי חייא אשר נקלע למקום הנקרא ''גבלא'', וראה שם שלושה "מנהגים'' הנהוגים באותו מקום:
1. חזא בנות ישראל דמיעברן מעובדי כוכבים שמלו ולא טבלו. בנות ישראל התעברו מעובדי כוכבים אשר מלו ולא טבלו, בתהליך הגיור שלהם. 
2. חזא חמרא דמזגו עובדי כוכבים ושתו ישראל – ראה יין הנמזג ע''י גוי, ובכל אופן ישראל שתו מים אלו. 
3. חזא תורמוסא דשלקי להו עובדי כוכבים, ואכלי ישראל. ראה עכו''ם מבשלים טורמוסים (קטניות), ולאחר מכן, היהודים אכלו זאת. כל ההלכות הנ''ל שמע ריש לקיש, לא אמר ולא הגיב מאומה. 
ריש לקיש שוב סיפר לרבי יוחנן, ורבי יוחנן פסק בנחרצות: הבנים במקרה הראשון הינם ממזרים, היין במקרה השני הינו יין נסך (גירות עם מילה ללא טבילה, אינה נחשבת לגר), ובמקרה השלישי, מדובר בבישולי עכו''ם, כיוון שבני המקום אינם ''בני תורה''.
 

מהו המסר?

שני סיפורים על פסיקות של חכמים במקומות מרוחקים מארץ ישראל: ריש לקיש ורבי חייא. ריש לקיש פסק לחומרא, ורבי חייא לא הגיב לפסקי הלכה אשר ראה. שניהם באו לרבי יוחנן בארץ ישראל, וסיפרו לו את אשר פסקו או ראו ולא הגיבו. שתי התגובות של רבי יוחנן היו נחרצות: הראשונה תבעה מריש לקיש לקום מיד ולחזור לבצרה ולצטט את הפסק של רבי יוחנן המקל עליהם. מנגד, רבי יוחנן פסק במקרים של רבי חייא לחומרא, וביקש מרבי חייא להכריז על הפסקים ברבים.
ראשית אנו ''מתלהבים'' מנחרצותו של רבי יוחנן, דרך אשר אמורה להוות נר לרגליהם של הפוסקים בכל מהלך הדורות.
אך אנו רואים נקודה נוספת: כאשר צריך היה להתיר לאנשים, למרות ש''אין הפסד'' לכאורה בהחמרות, רבי יוחנן ''לא הרשה'' לריש לקיש לנוח אפילו מעט, אלא חייב אותו לחזור מיידית לבצרה ולהתיר להם את המותר.
אנו רואים ולומדים את ''כוח ההיתר'' שהוא עדיף על ''כוח האיסור''. לאסור כל אחד יכול, אך להתיר – צריך כתפיים רחבות, ידע נרחב וסייעתא דשמיא – אלה ''התכונות'' שהיו לרבי יוחנן, ואיתן הצליח לפסוק.
נלמד מהנהגה זו של רבי יוחנן, לא לקחת ''חיים קלים'' ולאסור כל דבר. הן לעצמנו והן לבני משפחתנו או לאנשים זרים.
יש ללמוד את הנושא, להקיף את כל רבדיו והסבריו, ולאחר מכן – אם צריך להתיר – לעשות זאת בנחרצות ובתקיפות, לא פחותה מזו הנעשית כאשר מחמירים.


המאמר לע''נ  אבי מורי: ר' שמואל ב''ר יוסף, אמי מורתי: שולמית ב''ר יעקב, וחמי: ר' משה ב''ר ישראל פישל ז''ל
תגובות תתקבלנה בברכה ל: rafi.zeberger@gmail.com

תגובות

הוספת תגובה

(לא יפורסם באתר)
* (לצורך זיהוי אנושי)
תכנות: entry
© כל הזכויות שמורות לפורטל הדף היומי | אודות | צור קשר | הוספת תכנים | רשימת תפוצה | הקדשה | תרומות | תנאי שימוש באתר | מפת האתר