הטמעת שינויים / רפי זברגר

עבודה זרה נז ע"א-ע''ב 

הקדמה

הגמרא דנה בדינו של רב: תינוק בן יומו עושה יין נסך. כלומר, מגע של תינוק גוי ביין, הופכו ליין נסך. 
מקשה רב שימי בנו של חייא על רב, מן הברייתא הבאה: הלוקח עבדים מן העובדי כוכבים שמלו ולא טבלו, וכן בני השפחות שמלו ולא טבלו - רוקן ומדרסן בשוק טמא, ואמרי לה טהור. יינן: גדולים - עושים יין נסך, קטנים - אין עושים יין נסך... הברייתא מתחלקת לשני חלקים:
1. מי שקונה עבד מגוי, ולאחר מכן מל ולא טבל (הקונה עבד מגוי, חייב להעביר אותו תהליך "גיור מצומצם'', ע''י מילה וטבילה, ובסופו של דבר חלים עליו מצוות כמו אשה), וכן בני שפחות כנעניות (כאשר האימא השפחה לא טבלה לגיור) אשר מלו ולא טבלו – העבדים ובני השפחות מטמאים ע''י רוק שלהם וטומאת מדרס כמו איש זב, המטמא גם ע''י רוק וטומאת מדרס. (יש אומרים כי הדין הוא טהור).
2. יין שנגעו בו עבדים אשר מלו ולא טבלו. תלוי: אם העבדים גדולים – הופכים את היין להיות יין נסך, אם קטנים – אינם הופכים את היין להיות יין נסך. 
אם כן, הדין שקטנים אינם הופכים ליין נסך, סותר לכאורה את דינו של רב, אשר קבע כי גם קטן יכול להפוך יין ליין נסך. 
תשובת הגמרא: תרגמה אבני שפחות. הדין של היין בסיפא של הברייתא מיוחס רק לבני השפחות, שם יש קולא כאשר בני שפחות קטנים נוגעים ביין. אך הברייתא לא עסקה בנגיעת גויים קטנים ביין, ולכן אין סתירה לדין של רב. 
שואלת הגמרא על תירוץ זה: הא וכן קאמר? כיצד ניתן לומר שהסיפא לא מיוחסת לעבדים, הרי הברייתא נוקטת בלשון ''וכן'' במשמעות שיש אותו דין לרישא ולסיפא, אם כן, כיצד ניתן לחלק בין הרישא והסיפא.
מתרצת הגמרא: ארוקן ומדרסן. ההשוואה בין הרישא והסיפא מתייחסת לדין של טומאת רוק ומדרס בלבד.
ממשיכה הגמרא ומקשה על תירוץ זה: הניחא למאן דאמר טמא, אלא למאן דאמר טהור מאי איכא למימר?
ברישא של המשנה היו שני לשונות, והלשון השניה גרסה רוקן ומדרסן טהור. לפי לשון זו, הדין של מגע בני השפחות ביין נראה לכאורה מיותר (אם רוק ומדרס של עבדים טהור, אין סיבה לאסור רוק ומדרס של בני שפחות)
עונה הגמרא ואומרת כי יש חידוש אחר בסיפא של הברייתא: הא קמ"ל עבדים דומיא דבני שפחות, מה בני שפחות מלו ולא טבלו הוא דעושין יין נסך, מלו וטבלו – לא, אף עבדים כן.
החידוש הוא בדיוק של הברייתא: אם מלו ולא טבלו בני השפחות הנוגעים ביין הופכים אותו ליין נסך, אבל אם מלו וגם טבלו – לא הופכים ליין נסך, וכך הדין גם בעבדים. 
וכל זה בא להוציא מדינו של רב נחמן בשם שמואל הפוסק כי גם עבדים שמלו וטבלו – עדיין עושים יין נסך. 
 

הנושא

ועתה הגמרא דנה בגוף דינו של רב נחמן בשם שמואל: הלוקח עבדים מן העובדי כוכבים אע"פ שמלו וטבלו עושין יין נסך עד שתשקע עבודת כוכבים מפיהם. 
שואלת הגמרא: עד מתי הם נשארים ''בחזקת גויים'' העושים יין נסך? ועונה רבי יהושע: עד שנים עשר חודש. 
 

מהו המסר?

יש להבין את דינו של רב נחמן. מדוע עבד כנעני אשר ביצע את כל המוטל עליו בתהליך גיור לעבד, גם מל וגם טבל, מדוע הוא צריך לחכות עוד שנים עשר חודשים? ומה קורה לאחר אותם שנים עשר חודשים?
כנראה יש לומר, כי פעולות פורמאליות של תהליך כל כך משמעותי כמו גיור, אינם משנות את טבע האדם בן רגע. זהו תהליך נטישת הדרך הקודמת של עבודה זרה ונטיעה בדרך חדשה של קיום מצוות (כאשה), תהליך שלוקח זמן, וחכמים העריכו זאת בשנה.
נוכל ללמוד מכך, גם לביצוע כל שינוי שאדם עובר במשך חיו. לא מספיק להחליט או לבצע רישום כזה או אחר, אלא יש להטמיע את השינוי בליבו ונפשו של האדם, כמובן שהדבר נכון גם בשינויים העוברים על ילדים בכל גיל ובכל מצב.


המאמר לע''נ  אבי מורי: ר' שמואל ב''ר יוסף, אמי מורתי: שולמית ב''ר יעקב, וחמי: ר' משה ב''ר ישראל פישל ז''ל
תגובות תתקבלנה בברכה ל: [email protected]