"גת בעוטה", "גת פקוקה" והמחלוקת על אופן ייצור היין לאור הניסוי בגתות קסטרא

יצחק חמיטובסקי / ארכיאולוגיה תלמודית

עבודה זרה נה ע"א-ע"ב

"לוקחין גת בעוטה מן הנכרי אף על פי שהוא נוטל בידו ונותן לתפוח. אינו נעשה יין נסך עד שירד לבור, ירד לבור- מה שבבור אסור והשאר מותר" (משנה ע"ז ד ט)

המשנה עוסקת בהלכות יין נסך כאשר הפעם מוקד הדיון הוא מאיזה שלב במהלך ייצור היין ביד הגוי, היין עלול להיהפך ליין נסך אסור שאין לקנות אותו ממנו. במשנה הבאה הדיון יכרוך את האיסור של חשש עבודה זרה ביין שמיוצר בגת בשאלה אחרת שהעסיקה את החכמים ואינה קשורה לגויים אלא ליהודים- החשש מטומאת היין לענייני הלכות טומאה וטהרה, נושא שהיה קריטי מאד בעיקר בזמן שהמקדש היה קיים אך גם אחרי כן או לענייני תרומות או לאלו שהקפידו על טהרה (פרק י במשנת טהרות משלים את המידע כאן אך גם משניות נוספות במסכת תרומות וחגיגה) ובו עסקו בשנים האחרונות יונתן אדלר ויאיר פורסטנברג.

מעבר לעניינים ההלכתיים, המשנה שלנו מציינת כמה מושגים ריאליים שנידונו גם בהרחבה בין חוקרי תעשיית היין הקדומה ובשנים האחרונות קיימת מחלוקת עקרונית לגבי הדרך שבה יוצר היין בגתות וכיצד להבין את היחידות השונות בגתות הארכאולוגיות מהתקופה הרומית-ביזנטית. באופן כללי, הגת כוללת שתי יחידות בסיסיות- משטח דריכה ובור איגום. בגתות משוכללות יותר, יש יחידות נוספות כמו בור ביניים (אולי לסינון) בין משטח הדריכה ובין בור (או כמה בורות) האיגום; מספר תאים סביב משטח הדריכה בגדלים שונים ("משטחי משנה")  וכמובן גם הבור באמצע המשטח ששימש לכבישה חוזרת באמצעות קורה ובהמשך מברג. לפי הגישה המסורתית והמוכרת, המשטח המרכזי שימש לדריכה על הענבים שהובאו מהכרם (הגתות היו ליד הכרמים ולא בתוך היישובים, בניגוד לבתי הבד) כאשר התירוש זרם ממשטח הדריכה לבור האיגום, שם הוא עבר תהליך תסיסה ראשוני של כמה ימים לפני שהעבירו אותו להמשך התסיסה בקנקנים או חביות. משטח הדריכה כונה בספרות חז"ל "גת" או "גת עליונה" או כאמור במשנה שלנו "גת בעוטה" (אולי הכוונה למשטח הדריכה אחרי שלב הדריכה הראשוני) ואילו בור האיגום הוא המכונה "בור" או "בור של יין" או "הגת התחתונה". את הפסולת אחרי הדריכה הראשונית של קליפות, זגים וחרצנים (הוא כנראה ה-"לחם" המוזכר בתוספתא ז ב: "הרי זה מעלה את הלחם לגבי התפוח ומוריד את היין מגבי התפוח אף על פי שהיין צף על גבי ידיו") הביאו לאבן קצת מוגבהת שעמדה במרכז המשטח הדריכה עם חור במרכזה, זה קרוב לוודאי "התפוח" של המשנה, שבו כובשים מחדש את מה שנשאר לשם סחיטה עם מכבש קורה או בורג. בדרך כלל היו נוטלים את אותה עיסה ("לחם") באמצעות כלי אך לפעמים היו נוטלים אפילו בידיים כפי שנאמר אצלנו "אף על פי שהוא נוטל בידו ונותן לתפוח".
 
מתוך דברי המשנה והתלמודים עולה שההבחנה לעניין חשש יין נסך היה קיים רק כאשר התירוש זרם לבור האיגום ולא כל עוד הוא במשטח הדריכה: "אינו נעשה יין נסך עד שירד לבור, ירד לבור מה שבבור אסור והשאר מותר". בתלמודים מוזכרת גם "גת פקוקה"- אפשרות של סתימת הצינור או הנקב שדרכו עבר התירוש ממשטח הדריכה לבור האיגום: "גת שפקקה גוי מבפנים אסורה ומבחוץ מותרת" (ירושלמי) או "אמר רב הונא: יין כיון שהתחיל להמשך עושה יין נסך. תנן: לוקחים גת בעוטה מן העובד כוכבים, ואף על פי שנטל בידו ונתן לתפוח! א"ר הונא: בגת פקוקה ומלאה" (בבלי).
 
כאמור, זאת הגישה הרווחת והמוכרת שהנציג המוכר ביותר שלה הוא רפאל פרנקל שעסק גם בריאליה של מתקני תעשיית השמן והיין וגם בתרגום המושגים התלמודיים הריאליים לאור הממצא הארכאולוגי. לעומת הגישה הזאת, יהושע "ישו" דריי טען לפני כמה שנים שאופן ייצור היין בגתות היה שונה. לדעתו, את הענבים היו מביאים מן הכרם ומניחים אותם במיכלים שהקיפו משטח עבודה מרכזי (הוא "משטח הדריכה" לפי פרנקל), שם דרכו אותם בעדינות כדי להוציא את הנוזל מהענבים אך לאו דווקא לשם מיצוי הנוזל. המיכלים היו מכוסים בקמרון או בגג שטוח עם פתח שדרכו אפשר היה לדרוך ברגליים או במעגלת אבן ושם הם עברו את תהליך התסיסה. ה-"גת" אפוא אינה משטח הדריכה אלא אותם מיכלים בהיקף המשטח (המבנה בכללותו נקרא על ידו "בית הגיתות") ששימש כמשטח עבודה ולא דריכה. בשלב הזה, פתח הניקוז בין המכל ובין משטח העבודה היה סגור וזה הפירוש של "גת פקוקה". רק אחרי התסיסה שארכה כמה ימים, פתחו את פתח הניקוז והתירוש זרם דרך המשטח לבור האיגום ומשם לקנקנים, שם הם עברו תהליך תסיסה משנית. את הזגים שנותרו במכלים העבירו למשטח שבו עמד מכבש בורג שסחט את שאריות התירוש ומשם הוא הועבר שוב לבור איגום נוסף.
 
את ההוכחה לטענתו שהתסיסה כלל לא הייתה בבור האיגום הוא הדגים באמצעות ניסוי שנערך בגתות שהתגלו בחפירות בחורבת קסטרא. שלושה טון של ענבים הובאו למקום- חצי נסחטו במשטח וזרמו לבור האיגום לתסיסה (גישתו של פרנקל) ואילו חצי נשארו לתסוס במשטח המשנה (גישתו של דריי). התוצאה הייתה שהתירוש שתסס בבור הפך ליין עכור ואילו דווקא היין שנשאר לתסוס במשטח המשנה היה צלול וראוי לשתייה. גם עמוס הדס קיבל באופן כללי את ההצעה הזו עם מספר הוספות ותיקונים. במאמר ביקורת (קתדרה 135, ניסן תש"ע) על הספר שהוציא פרנקל ביחד עם איתן איילון ועמוס קלונר ב-2009, הוא טען שפרנקל וההולכים בשיטתו "מקובעים" על התפיסה שבור האיגום נועד להתססת התירוש. בין השאר הוא טען שהם מתעלמים מהדיון במשנה ובתלמודים במסכת עבודה זרה: "מסיכום דיון זה נראה של עוד התירוש תוסס, ואף אם הסתיימה תסיסתו אך הוא נותר בגת הבעוטה והפקוקה, אין הוא בחזקת יין נסך והוא מותר, אולם לאחר ששוחרר מהגת וירד לבור הוא אסור. יש בכך יותר מרמז על תסיסה במשטח דריכה מדופן ולא בבור" (עמ' 182).
 
במאמר תגובה לביקורת זו או לגישה החדשנית שהציע דריי- פרנקל, איילון וקלונר הגיבו במאמר מפורט עם הכותרת: " ייצור יין בארץ-ישראל בימי קדם: התקדמות במחקר או מהפכה בתפיסה?" (קתדרה 145, תשע"ג) ודחו את התיזה של דריי מנימוקים ארכאולוגיים וטכנולוגיים שונים. לענייננו, הם הזדקקו לדיון אצלנו שממנו עמוס הדס למד על כך שהתסיסה לא הייתה בבור האיגום דווקא. לדבריהם "לפעמים דרכו את הענבים על המשטח כאשר הפתח ממנו לבור פקוק. ייתכן שהדבר נעשה במכוון, על מנת לאפשר דריכת מחזור חדש של ענבים על המשטח לפני שהסתיים הטיפול ביין של המחזור הקודם, שתסס בבור, או במטרה לקבל יין אדום מפני שהתירוש כבר התחיל לתסוס על המשטח כשהוא עדיין מעורב בזגים ובקליפות הענבים; רק אחרי יום או יומיים הזרימו אותו לבור-ואגב כך סיננו אותו- והשלימו שם את תהליך התסיסה....בכל מקרה התסיסה הייתה ברובה בבור האיגום ובוודאי לא בתאים העליונים" (עמ' 28-27).


כתב: יצחק חמיטובסקי (בלוג | פייסבוק)   © כל הזכויות שמורות
הערות, שאלות ובקשות יתקבלו בברכה - בדוא"ל: [email protected]‏
המאמר מבטא את דעתו האישית של המחבר, ואינו מתיימר להציג קביעות או טיעוניים הכרחיים ומוחלטים