סקר
ממתי אתה בדף היומי?






 

המורייס, הגארום ורמז לתחרות כלכלית על ייבוא המורייס הכשר

יצחק חמיטובסקי / ארכיאולוגיה תלמודית

עבודה זרה כט ע"ב


המשנה בפרק השני של מסכת עבודה זרה מסווגת את ה-"דברים של גויים" לשלוש קטגוריות: ׁ(1) כאלו שאסורים גם בהנאה (2) אסורים באכילה בלבד או (3) מותרים אפילו באכילה:- "אילו דברים שלגויין אסורין ואיסורן איסור הנייה... אלו דברים שלגויין אסורין ואין אסורן איסור הנייה...אלו מותרין באכילה". הרשימה כוללת שורה ארוכה של מאכלים, בעיקר כאלו שקשורים ליינות, גבינות, דגים ולמוצרים הקשורים אליהם. אחד מהפרטים ברשימה הוא ה-"המורייס": "המורייס וגבינות ותיינקי של גויים אסורים ואיסורן איסור הנייה דברי רבי מאיר, וחכמים אומרים אין איסורן איסור הנייה" (משנה ב ד). בתוספתא (ד יא) צוין ש-"מורייס אומן הרי זה מותר" מחד ובהמשך נאמר שלא לקנות את המורייס אלא מן המומחה (ד יג). אם כן, הייתה מחלוקת בין רבי מאיר לחכמים לאיזה קטגוריה של איסור יש לסווג את המורייס של הגויים אך מאידך צוין שאם זה מורייס שנעשה בידי בעל מקצוע (אומן) הרי הוא מותר אפילו באכילה ואזהרה נוספת הייתה לא לקנות מורייס אלא מן ה-"מומחה", יהיה מובנו מה שיהיה (כמו אומן או מי שיכול להעיד שהמורייס הוא כשר). המורייס של הגויים נמנה במקום אחר בין שמונה עשר הדברים שגזרו בית שמאי כהרחקה מהגויים.

מהו ה-"מורייס" ומה הבעיה שהייתה בשימוש בו? המורייס (MURIA) היה רוטב דגים מוכר היטב בספרות חז"ל במקורות נוספים. רוטב הדגים הרומאי המפורסם ביותר היה כידוע הגארום (GARUM) שהוכן בצורה מקצועית במתקנים ייעודיים בחופי הים התיכון מדגים קטנים שהונחו בכלי חרס סגורים בשמש ואחרי תקופה מסוימת, הנוזל שיצא סונן וממנו הופק הגארום (היו כמובן סוגים רבים של אותו רוטב מפורסם). ה-MURIA וה-ALLEC היו סוגים נוספים של רוטב דגים אבל לא באותה רמה של הגארום. בספרות חז"ל כולל בסוגייה שלנו מוזכר בעיקר ה-"מורייס" וגם ה-"ח(י)לק" כשלא ברור אם הכוונה היא דווקא ל-MURIA ול-ALLEC או שזה השם התלמודי שכולל גם את הגארום. במצדה התגלו קנקנים שהכילו שרידי רוטב דגים עם כתובות ביוונית ולטינית המזכירים GARUM BASILEUM. כותן, גדות ולרנאו שפרסמו את הממצא הגיעו למסקנה שמדובר על רוטב דגים כשר (מסוג ALLEC) שמקורו מספרד והובא למצדה (וכנראה לא רק לשם) בידי הורדוס. על ה"גארום הכשר" אנחנו שומעים גם אצל פליניוס שכתב על גארום שיוצר בפומפיי בשביל היהודים ויש שסוברים שהכתובות על קנקני גארום מפומפי עם הכיתוב "Garum Castum" היו אותן קנקני גארום כשרים. אם כן, עוד במאה הראשונה לפני הספירה בימי הורדוס ובהמשך בפומפיי, ישנן עדויות לשיווק רטבי דגים מובחרים כשרים בקנקנים שיוצרו בספרד או בפומפיי. אם כן, מדוע בכל זאת החכמים אסרו או לפחות הסתייגו מצריכת המורייס של הגויים בהנחה כמובן שהוא נעשה מדגים כשרים?

במשנת תרומות יא א ישנה הבחנה בין יין ובין דבילה וגרוגרות של תרומה שהוכנסו לתוך המורייס- "אין נותנין דבילה וגרוגרות לתוך המורייס מפני שהוא מאבדן אבל נותנין את היין למורייס". נהוג היה אפוא להכניס חומרים ממתקים למורייס בשל מליחותו ואחד האמצעים הרווחים היה לערבב בתוכו יין. אם כן, הבעיה ההלכתית היא שבמהלך הכנת המורייס מערבבים יין ואם כן איסור המורייס הוא סניף לאיסור יינם ולא בגלל בעיית כשרות הדגים. אם כן, מדוע מורייס של אומן לא יהודי מותר? על כך הסוגיה אצלנו בבבלי מבארת (לא ברור אם זה משקף נוהג ארץ ישראלי) שבהתחלה יש שומן מספיק במורייס ורק בפעם השלישית שכובשים את הדג ברוטב כאשר השומן מידלדל, מכניסים יין ופה מתחילה הבעיה ואם כן, המורייס של בעל המקצוע הוא נטול יין ולפיכך הוא מותר אף באכילה. הירושלמי בסוגיה המקבילה (כאן ובירושלמי תרומות) לא מכיר את הנוהל הזה ושם עלתה האפשרות שאיסור המורייס הוא בכלל סניף של בישולי גויים אך לבסוף גם שם מוסכם שזה קשור לשילוב היין במורייס ולכך ש-"הניית עבודה זרה אסורה". נשוב לבבלי- בהקשר לסוגיית המורייס, מובא מעשה שאירע בעכו אך אינו מופיע במקורות ארץ ישראל:

ההיא ארבא דמורייסא דאתאי לנמילא דעכו אותיב ר' אבא דמן עכו נטורי בהדה דההיא ארבא אמ' ליה ר' אבא לר' אבא דמן עכו ועד האידנ' מאן נטרה אמ' ליה ועד האידנא למאי ניחוש לה אי משום דמערבי ביה חמרא קיסטא דמורייסא בלומא וקיסטא דחמרא בארבעה לומי אמ' לי' ר' ירמיה לר' זירא ודלמא מצור אתאי דנפיש חמרא אמ' ליה התם עקולי ופשורי איכא". (ע"פ כ"י פריס 1337)

מדובר על סירה שהביאה מורייס לנמל עכו. רבי אבא דמן עכו- חכם מקומי (בבבלי סוטה מ ע"א מסופר שהוא היה מצוי בחובות ולכן רבי אבהו רצה למנות אותו לראש בית המדרש) "הציב שמירה" על המורייס מרגע שהגיעה הסחורה לנמל כדי שלא יכניסו לתוכה יין אסור. אבל מה לגבי עד שהיא הגיעה לנמל? זה מה ששאל ר' אבא (לפי רוב כתבי היד- "רבא" אבל כנראה שזה שיבוש) את ר' אבא דמן עכו אך הלה טען בתגובה שאין שום בעיה של עירבוב יין שכן "קיסטא דמורייסא בלומא וקיסטא דחמרא בארבעה לומי"- מבלי להיכנס לשאלת הפירוש המילולי של המשפט הזה, הכוונה היא ששווי היין מחוץ לארץ ישראל הוא יקר יותר מאשר שווי המורייס ולכן לא היה מקובל "לבזבז" יין על מורייס ולכן אין חשש שהגויים יכניסו יין למורייס עד שזה מגיע לנמל בעכו. אלא שהתשובה הזו לא סיפקה את ר' ירמיה ש-"כרגיל" לא השתכנע ושאל את רבי זירא- אולי המורייס הגיע מצור ושם היין הוא זול יותר (דנפיש או דשוי חמרא) ואז כן קיים חשש להכנסת יין למורייס. התשובה היא "התם עקולי ופשורי איכא". רש"י מסביר: "מים שהולכין עקלתון ופשורי מי שלגין נפשרים על שפת המים ואין מושכי הספינה יכולין לבא באותו הדרך" אם כי זה בוודאי לא מתאים דרך ההפלגה בין צור לעכו. ספראי ביקש להסביר שאולי הכוונה שהמים סוערים ואין צדים שם דגים מתאימים למורייס.

כך או כך, מה שעולה מכאן הוא עדות על ייבוא ה-"מורייס" לנמל עכו (ואולי גם לצור), על חכם מקומי שהשגיח (או שהציב השגחה) על כשרות המורייס מרגע שהגיע לנמל ואולי גם עסק במסחר ובשיווק "המורייס הכשר"- אפשר שהוא ה-"מומחה" עליו אמרה התוספתא שרק ממנו רשאים לקנות מורייס (מיובא). מצד שני, חלק מהחכמים ערערו על מהימנות הכשרות של אותו מורייס מיובא. אם זה לא רק דיון תיאורטי, אפשר אולי לתאר מה עומד מאחורי סימני השאלה. הדיג ותעשיית הדיג היהודית המפותחת והמרכזית ביותר כולל ייצור מאכלי הדיג לסוגיהם (הטרית למשל המוזכרת אף היא במשנה) וגם הרטבים השונים (ביניהם קרוב להניח גם המורייס) התרכזה סביב הכנרת (למשל טריכאי כפי שהשם מעיד על המלחת הדגים), שם כמובן לא הייתה בעיה של יין נכרים וגם לא של מורייס או שאר רטבי דגים. לעומת זאת, תעשיית הדיג בים התיכון ובוודאי ייבוא מוצרי הדגים והרטבים מחו"ל התרכזה בערי החוף בכלל ובעכו (או בצור) בפרט ושם כבר עלתה בעיה של מורייס של גויים (שסביר להניח שהיה משובח יותר ולכן היה ביקוש אליו- הגארום?). הקהילה היהודית בעכו וחכמיה שבין השאר התפרנסו מן הסתם גם מייבוא ושיווק מוצרים מיובאים כשרים שהגיעו לנמל פטולמאיס, ביקשו לתת חותם כשרות על ייבוא המורייס וגם לשווק אותו בקרב צרכנים יהודיים. כאשר חכמי טבריה וסביבתה תוהים על השמירה על המורייס בדרך לנמל, הם מטילים ספק בכשרות המוצר המיובא ובכך למעשה מעצימים את העדיפות שיש למורייס או למוצרי הדיג שהופקו בכנרת מול המורייס המיובא מחו"ל. אם כן, מאחורי הדיון ההלכתי באשר לכשרות המורייס המיובא בנמל עכו הסתתרה אולי התחרות הכלכלית על שיווק הדגים ותוצריהם בחברה היהודית בין תעשיית הדיג המקומית בכנרת ובין הסוחרים והיבואנים היהודיים של רטבי הדגים מעכו.


כתב: יצחק חמיטובסקי (בלוג | פייסבוק)   © כל הזכויות שמורות
הערות, שאלות ובקשות יתקבלו בברכה - בדוא"ל: jamitovsky@gmail.com‏
המאמר מבטא את דעתו האישית של המחבר, ואינו מתיימר להציג קביעות או טיעוניים הכרחיים ומוחלטים

תגובות

הוספת תגובה

(לא יפורסם באתר)
תכנות: entry
© כל הזכויות שמורות לפורטל הדף היומי | אודות | צור קשר | הוספת תכנים | רשימת תפוצה | הקדשה | תרומות | תנאי שימוש באתר | מפת האתר