"עבור קומוי וסמי עיניה"- מה עושים כאשר עוברים ליד הפסלים של טבריה?

יצחק חמיטובסקי / ארכיאולוגיה תלמודית

עבודה זרה מח ע"ב

אגב הדיון על המשנה (ג ח) העוסקת באיסור לעבור תחת האשרה עם ההשלכות לענייני טומאה וטהרה ישנה הבחנה: "ולא יעבור תחתיה ואם עבר טמא; היתה גוזלת את הרבים ועבר תחתיה טהור". הבבלי (מח ע"ב) דן בשאלה אם במקרה שהיא נמצאת ברשות הרבים ("גוזלת את הרבים"), ההיתר הוא לכתחילה ("עובר") או רק בדיעבד ("עבר") ומביא את דעתם של חזקיה מול רבי יוחנן אך מסיק שאין באמת ויכוח אלא שזה תלוי אם יש דרך אחרת (אז לכתחילה אין לעבור תחת האשרה) או שאין דרך אחרת (ואז מותר לכתחילה) ומביאה סיפור על רב ששת שאמר לשמשו שכשהם מגיעים לשם, יריץ אותו במהירות ("הרהיטני") והתלמוד מסיק שאמנם לא הייתה דרך אחרת אבל מאחר שרב ששת הוא אדם חשוב, לכן הוא העדיף לחלוף על צל האשרה במהירות. ההבחנה הזאת אינה מוכרת, לא במשנה, לא בתוספתא (ו ח: "ואם היתה דרך הרבים מפסקתה הרי זו מותרת") ולא בסוגיה המקבילה בירושלמי. בניגוד למעשה על רב ששת בבבלי, בירושלמי מובאות בהקשר של המפגש בין "דרך הרבים" ובין האובייקט הפגאני האסור, שורת תשובות של חכמים שנשאלו על ידי תלמידיהם בנוגע להליכה ליד הצלמים-

1. גמליאל זוגא הוה מיסתמיך ברשב"ל מטון בהו תבניתא אמר ליה מהו ניעבור קומוי אמר ליה עבור קומוי וסמי עיניה
2. רבי יצחק בר מתנה הוה מיסתמך בר' יוחנן מטון צלמא דבולי אמר ליה מהו ניעבור קומוי אמר ליה עבור קומוי וסמי עיניה
3. רבי יעקב בר אידי הוה מיסתמיך בר' יהושע בן לוי מטון לאדורי צלמא אמר ליה נחום איש קודש קדשים עבר ואת לית את עבר עבור קומוי וסמי עיניה.

שלושת האמוראים המפורסמים של שלהי הדור הראשון (ר' יהושע בן לוי) והדור השני (ר' יוחנן ור' שמעון בן לקיש) הגיעו בדרכם אל אלמנטים פגאניים (בדרך או ליד מבנים) ונשאלו על ידי תלמידיהם אם מותר לעבור לפניהם.
(1) האובייקט הראשון "תבניתא" אינו מוכר ולא ברור אם זה רק תיאור של פסל או השם עצמו של אותו אובייקט; (2) האלמנט השני "צלמא דבולי" רומז על פניו לכך שמדובר בפסל שעמד לפני בניין המועצה (הבולי) של טבריה, והחוקרים דנו על הקשר האפשרי בינו בין ה-"כנישתא דבולי" (יר' שקלים ז ה נ ע"ג). (3) האובייקט השלישי "אדורי צלמא" טיבו לא ברור (יש שינויי נוסח רבים במקבילות) ובזמנו, גינצבורג (פירושים וחידושים לירושלמי, עמ' 246-244, הוא הציע שזה היה פסל לכבודו של הורדוס אנטיפס ששמו השתבש בהמשך) ליברמן וקליין סקרו את ההשערות והציעו הצעות שונות בקשר לפירוש אותו פסל שנזכר גם אולי בתור "זכרותה דדורי" בירושלמי שבת יד ד שממנו שתה ר' יונה כאשר היה לו "צמרמורין", אולי מעיין שמימיו יצאו דרך צורה גברית ("זכרותה דדורי").

גם אם זה לא נאמר כאן, מהמקבילות כמעט ברור שהכוונה היא לפסלים שהיו בטבריה. על הצלמים שהיו בטבריה אנחנו שומעים גם בירושלמי בראשית הפרק, שם מובאת שורה של אירועים שקרו לפסלים או צלמים או מבנים כאשר מתו החכמים, ביניהם נזכרו ה-"אנדרטיא", "איקוניא", "קלון דטיבריה" ו-"קסטלין דטיבריה". זאת ועוד, כידוע, רבי יוחנן ציווה על בר דרוסאי לשבור את כל הצלמים בבית המרחץ בטבריה חוץ מצלם אחד שאי אפשר היה לבטל שכן הוא נעבד על ידי יהודי. גם אפיפאניוס בסיפור המפורסם על יוסף הקומס המומר שרצה לבנות כנסייה על שרידי ה-"האדריינאום" (מקדש לכבודו של אדריאנוס) שעמד במרכז טבריה ושאולי שרידי קיר הטמנוס שלו התגלו בחפירות הירשפלד ושלאחרונה שולמית מילר ביקשה לאושש את הזיהוי מהחפירות החדשות בטבריה. בקיצור, בטבריה היהודית של המאה השלישית והרביעית, מרכז החכמים ומושב בית המדרש הגדול של רבי יוחנן וגם מושב הנשיאות, לא היו חסרים פסלים וצלמים כיאה לעיר רומית שמהם אי אפשר היה להתעלם.

התשובה החוזרת בשלושת המקורות היא "עבור קומוי וסמי עיניה" אך מה בדיוק הכוונה במילים "וסמי עיניה"- האם הכוונה היא לעוור או להיפך לעצום את העיניים ואם כן, של מי- של העובר או אולי של הפסל? בדרך כלל הפירוש הרווח הוא שהכוונה היא לעצום עיניים כשעוברים לידו אך מהלשון בגוף שלישי ("עיניה" ולא "עינייך") משמע הכוונה היא לכאורה שצריך לעוור (סמי) את העיניים של הפסל ואכן יש כאלו שסבורים שאכן זאת הכוונה- לפגוע בעיניים של הצלמים. לאחרונה רחל נייס הקדישה לכך דיון נרחב ולמשמעות הסמלית של "עיוור העין" של הפסל כמעשה הקשור לתפיסה באשר לחשיבות הראייה בתקופה הרומית. אף על פי כן, דומה שהצדק הוא עם הפרשנים של הירושלמי שהבינו שלא נדרש שום מעשה אקטיבי, לא של עיני העובר לפני הפסל ולא כלפי עיני הפסל עצמו אלא בעצם המעבר ללא שום מחווה נגרמת לפסל פגיעה- כך למשל הפני משה על אתר: "אל תחוש עבור לפניו סמאו עיניו כלומר וכי יש לך בושה מלפניו עבור ויהא לו לביזיון שעושין אותו לקפנדריא" או בעלי תמר: "ואף כאן ר"ל עבור קמיה בלי לחלוק לו כבוד ועי"ז סמי עיניה ר"ל עי"ז תגרום לו שיחשכו עיניו מרוב צער שעבר לפניו ואינו חולק לו כבוד".

השאלה השלישית מוזכרת גם בסיפור על כעסו של רבי יוחנן על רבי אלעזר והנסיונות של רבי יעקב בר אידי לפייסו (יר' ברכות ב א ד ע"ב ומקבילות בירושלמי שקלים ומועד קטן). שם מסופר: "מיהו מיעבור קומי אהדורי צילמיה א"ל מה איתפליג ליה איקר אלא עבור קומוי וסמי עיניה א"ל ר' אלעזר יאות עבד דלא עבר קומיך". התשובה הסופית של ר' יוחנן היא זהה לזו של ר' יהושע בן לוי אצלנו "עבור קומוי וסמי עיניה" אך שניהם מנמקים נימוק נימוק שונה. ר' יוחנן שואל "את פליג ליה איקר?" נראה שבהתאם לפירוש למעלה, הפירוש הוא שר' יוחנן תהה על השאלה שכן איזה כבוד הוא מחלק לפסל בעצם המעבר שם ולכן "עבור קומוי וסמי עיניה"- מותר לעבור לידו ויש בזה מעין זלזול (וסמי עיניה). ר' יעקב בר אידי "השתמש" בתשובה של ר' יוחנן כהוכחה לכך שההתחמקות של רבי אלעזר ממנו הייתה מוצדקת שכן אם הוא היה מופיע לפניו ולא שואל בשלומו (כדרכם של בני בבל), זה היה זלזול כמו המעבר המזלזל והמתעלם לפני הצלם. גם אצלנו, ר' יהושע בן לוי תהה כלפי עצם השאלה כאילו שיש בעיה הלכתית אך מנימוק אחר- והרי אפילו נחום איש קודש קודשים (הוא נחום בן סימאי שלא הביט בצורת מטבע) עבר כאן ואתה לא תעבור?! ולפיכך מותר לעבור ובכך יש השפלה לפסל. ייתכן שהפתרון של רב ששת בבבלי (ריצה בזמן המעבר ליד הפסל/אשרה) לא באה בחשבון אצל החכמים הנ"ל שכן אין בריצה המלאכותית זלזול ואולי אפילו, יש בה הכרה בכוח של הצלם- דווקא ההליכה הפשוטה שמתעלמת מהפסל המשקיף על הדרך, היה בה צעד אפקטיבי יותר מבחינה סמלית.

אם כן, התמונה העולה היא של חיכוך על בסיס יומיומי של החכמים כמו של כל בני העיר עם הפסלים השונים שהיו אלמנט מוכר וקיים בנוף העירוני (או כפי שקרא לכך ירון אליאב, ה-"sculptural environment") אפילו בטבריה "היהודית". גם אם החכמים היו רוצים לשבור את אותם צלמים, זה לא היה כמעט מעשי למעט מקרים מיוחדים (שגם הם לא נובעים בהכרח מעצם המאבק בצלמים). הטקטיקה הממשית הייתה של התעלמות פיזית מכוונת ("אין מסתכלין באיקונות- אל תפנה לראותן ממש"- תוספתא שבת יז) במיוחד כאשר עוברים על פניהם ברשות הרבים- ההיתר לעבור על פני הפסלים ברשות הרבים הפך לא רק להיתר פרקטי ופונקציונאלי במציאות האורבנית אלא גם היה בכוחו ליצור של זלזול פוגעני בתפקיד של הפסל. בברירה בין איסור מעבר בגלל נוכחות הפסל ובין מעבר ללא מחוות כבוד, האמוראים העדיפו את האפשרות השנייה שכן היה בה "בונוס". כפי שהעירו החוקרים (אליאב, נייס), נוכחות הפסלים בעיר הרומית הייתה ויזואלית במופגן והיה לה תפקיד תקשורתי שנועד למשוך את העין (כמו שלטי פרסום בימינו) ולהתלכד עם עינו של הרואה ובכך להפנים את המסר הדתי/פוליטי/תרבותי שהיא מייצגת. הביטוי "וסמי עיניה" אינו מקרי והוא מעיד על היכרות של "הקוד הסמלי" של הפסלים- העין של הפסל נועדה להתלכד עם העין של הצופה. וכך, במקום להרוס פיזית את הפסל, החכמים הציעו דרך עוקפת אך מתוחכמת- התעלמות של עין הצופה מהפסל שגורמת גם לעין של הפסל "להתעוור" שכן אם לא רואים את הפסל, הוא מאבד את סיבת קיומו- הנראות וכך ההיתר הפונקציונאלי לעבור בדרך הרבים שבה נמצא הפסל לא היה סתם היתר אלא נתפס כדרך מתוחכמת לרוקן את הפסל מייעודו התעמולתי- עבור קומוי וסמי עיניה.


כתב: יצחק חמיטובסקי (בלוג | פייסבוק)   © כל הזכויות שמורות
הערות, שאלות ובקשות יתקבלו בברכה - בדוא"ל: [email protected]‏
המאמר מבטא את דעתו האישית של המחבר, ואינו מתיימר להציג קביעות או טיעוניים הכרחיים ומוחלטים