הרב יוסף שמשי, מחבר תוכנת "גמראור"
עקרונות בכללי הגמרא ובלשונה
 

לימא כתנאי

[תנאים ואמוראים; כללי פסיקה; מונחי מפתח]

עבודה זרה נא ע"א

אמר רב יהודה אמר רב: עבודת כוכבים שעובדין אותה במקל, שבר מקל בפניה - חייב, זרק מקל בפניה - פטור. א"ל אביי לרבא: מאי שנא שבר? דהוה ליה כעין זביחה, זרק נמי הוה ליה כעין זריקה! אמר ליה: בעינא זריקה משתברת וליכא. איתיביה: ספת לה צואה, או שנסך לפניה עביט של מימי רגלים -
חייב; בשלמא עביט של מימי רגלים - איכא זריקה משתברת, אלא צואה - מאי זריקה משתברת איכא? בצואה לחה.
לימא כתנאי: שחט לה חגב - ר' יהודה מחייב, וחכמים פוטרים;
מאי לאו בהא קמיפלגי, דמר סבר: אמרינן כעין זביחה, ומר סבר: לא אמרינן כעין זביחה אלא כעין פנים!
לא, דכ"ע - לא אמרינן כעין זביחה, אלא כעין פנים בעינן, ושאני חגב, הואיל וצוארו דומה לצואר בהמה.

1.
רב קבע דין שכל עבודה לעבודה זרה שהיא כעין זביחה אף שאינה כעין זביחה בפנים [=בבית המקדש] – חייב עליה.

2.
הגמרא מנסה לתלות את דברי רב במחלוקת תנאים.
המחלוקת: אדם ששחט חגב לעבודת כוכבים, רבי יהודה מחייב גם אם אין דרכה בכך, וחכמים פוטרים.

3.
והגמרא מנסה להסביר את מחלוקתם בכך, שרבי יהודה סובר שחייב גם על עבודה שהיא כעין זביחה אף שאין בפנים עבודה כזאת, ואילו חכמים סוברים שפטור מפני ששחיטת חגב איננה שייכת בפנים.

3.1
ויוצא, שרב סובר כרבי יהודה ולא כחכמים.

4.
דוחה הגמרא את המסקנה לעיל ואומרת: שני התנאים בברייתא סוברים "לא אמרינן כעין זביחה, אלא כעין עבודת פנים", ובכל אופן רבי יהודה מחייב בחגב מפני שיש לחגב צואר כבהמה, ושחיטתו נחשבת כשחיטת בהמה, ונחשבת כעבודת פנים ממש, וחייב עליה אף שאין זו דרכה.

4.1
יוצא שלפי דחיית הגמרא שני התנאים בברייתא לא סוברים כרב!

5.
המסקנה מאד תמוהה, מפני שעכשיו הקושי על רב גדול יותר, שהרי הברייתא איננה כמותו כלל.

6.
וגם קשה, שהרי מקובל בש"ס שאם יש דחיה על שלב של "לימא כתנאי" הוא בשיטה הפוכה, שהגמרא צריכה להסביר ששני התנאים מסכימים לדעת רב וחולקים בעניין אחר.
[ראה "הליכות עולם", שער שני, פרק שני, סעיף טז, ובשוטנשטיין", הערה 8]

7.
יש מיישבים, שרב לא מקבל את דחיית הגמרא והוא מסביר שרבי יהודה מחייב אף בכעין זביחה בלבד ללא עבודת פנים. [ראה ב"מתיבתא", הערה ו, בשם מהר"י בן לב]. ומדוע רב לא אמר ישירות שהלכה כרבי יהודה? מפני שבאמת ניתן להסביר את רבי יהודה כפי שהגמרא דחתה.

8.
לפי דברינו עד כאן צריכים להסביר שהביטוי "לימא כתנאי" משמעותו: מדוע האמורא אמר את דינו בשם עצמו, והרי יש מחלוקת תנאים בדבר זה, והיה על האמורא לומר שהלכה כאותו תנא שסובר כמותו. ובסוגייתנו ברורה התשובה, אמנם אין הכרח שרבי יהודה סובר כרב, אבל אין בכך קושי כי רב יסביר שהוא כן סובר כמותו.

9.
תרוץ פשוט יותר [מובא שם] הוא, שהאמורא רב רשאי לחלוק על התנאים מפני ש"רב תנא הוא – ופליג". אבל לפי זה קשה בכלל, מדוע הגמרא התחילה את השאלה/קושיה "לימא כתנאי", הרי רב יכול לחלוק על תנא!

10.
אלא יש לומר, שלפי הסבר זה צריך לומר שהביטוי "לימא כתנאי" איננו קושיה אלא באמת "רק" נסיון לברר האם באמת רב חולק על התנאים או על תנא אחד.