כינויים חיוביים / רפי זברגר

עבודה זרה מה ע''ב

הקדמה

בדף מ''ה למדנו על מחלוקת תנאים לגבי המקרה של: נטעו ואחר כך עבדו (עבודה זרה של העץ (אשרה) החלה לאחר שהעץ היה כבר נטוע) האם נאסר כר' יוסי בן רבי יהודה (וגם ר' יוסי הגלילי במשנתנו), או נתיר כחכמים. 
ישנם מספר פסוקים בתורה המצווים עלינו לעקור עבודה זרה, הגמרא דנה מה כל אחד מהתנאים הללו לומד מכל פסוק ופסוק. בסוף דף מ''ה דנה הגמרא מה לומדים מכל פסוק לפי הדעות השונות. 
 

הנושא

נתחיל מנקודה מסוימת לקראת סוף דף מ''ה, אותה הזכרנו במאמר הקודם על דף זה. למדנו שם כי לפי חכמים יש לעקור את עבודה זרה בשני שלבים: שלב "גדיעה", ושלב ה''ביעור''. 
שואלת הגמרא, מניין לומד ר' יוסי בן ר' יהודה את הדין שיש לבצע זאת בשני שלבים? עונה הגמרא: 
נפקא ליה (דברים, י''ב, ב'): מ: אַבֵּד תְּאַבְּדוּן אֶת כָּל הַמְּקֹמוֹת אֲשֶׁר עָבְדוּ שָׁם הַגּוֹיִם אֲשֶׁר אַתֶּם יֹרְשִׁים אֹתָם אֶת אֱלֹהֵיהֶם, עַל הֶהָרִים הָרָמִים וְעַל הַגְּבָעוֹת וְתַחַת כָּל עֵץ רַעֲנָן. - אַבֵּד ואח"כ תְּאַבְּדוּן. מן הכפילות של המילים אַבֵּד תְּאַבְּדוּן לומד ר' יוסי שיש לבצע זאת בשני שלבים.
ממשיכה הגמרא ושואלת, מה לומדים חכמים מן הפסוק הזה (הרי הם כבר למדו את הצורך לחלוק לשני שלבים מפסוק אחר)?
הא מיבעי ליה: לעוקר עבודת כוכבים שצריך לשָרֵש אחריה.   חכמים למדו מפסוק זה כי יש לשָרֵש (לעקור מן השורש) את העבודה זרה. 
וחוזרת הגמרא לר' יוסי ושואלת: לשרש אחריה מנא ליה? מניין הוא לומד כי יש לשָרֵש עבודה זרה?
נפקא ליה (שם, ג) מ: וְאִבַּדְתֶּם אֶת שְׁמָם מִן הַמָּקוֹם הַהוּא – איבוד השם במשמעות של לשָרֵש!
שוב חוזרים לחכמים ושואלים: מה לומדים חכמים מפסוק זה?
ההוא לכנות לה שם! דתניא: רבי אליעזר אומר: מנין לעוקר עבודת כוכבים שצריך לשרש אחריה? תלמו לומר: וְאִבַּדְתֶּם אֶת שְׁמָם.
כאן למדנו דין חדש של ''לכנות בשם''. לא מספיק לאבד את העבודה זרה בשני שלבים, גם לא מספיק לשָרֵש אותה מן השורש, אלא צריך "לכנותה בשם''. מוסיף רבי עקיבא ומסביר את המקור, מכפל הפסוקים לכאורה: 
והלא כבר נאמר אַבֵּד תְּאַבְּדוּן, אם כן מה תלמוד לומר וְאִבַּדְתֶּם אֶת שְׁמָם מִן הַמָּקוֹם הַהוּא? ההוא - לכנות לה שם. ממשיכה הברייתא ודנה באיזה סוג כינוי יש לכנות את העבודה זרה?
יכול לשבח? לשבח סלקא דעתך? אלא יכול לא לשבח ולא לגנאי? תלמוד לומר (דברים, ז', כ''ו): וְלֹא תָבִיא תוֹעֵבָה אֶל בֵּיתֶךָ וְהָיִיתָ חֵרֶם כָּמֹהוּ. שַׁקֵּץ תְּשַׁקְּצֶנּוּ וְתַעֵב תְּתַעֲבֶנּוּ כִּי חֵרֶם הוּא.
הברייתא פוסלת שתי אפשרויות: האפשרות שכינוי של העבודה זרה יהיה ''כינוי משבח'' נפסלת על הסף, וגם האפשרות שכינוי יהיה "ניטראלי" לא לשבח ולא לגנאי נפסלת שהרי התורה מדגישה את הציווי לשקץ ולתעב את העבודה זרה.
לכן, מסיקה הברייתא, יש לכנותה בכינוי גנאי. מיד מדגימה הברייתא בשני אופנים את כינויי גנאי: 
הא כיצד? היו קורין אותה בית גליא - קורין אותה בית כריא, עין כל - עין קוץ. מקום שנקרא קודם ''בית גבוה'' יש לשנות ולכנותו "בית החפירה'' (בית שפל), ומקום שנקרא ''עין כל'' (כולם צופים לשם) יכונה מעתה ''עין קוץ''. 
 

מהו המסר?

למדנו היום כי אין להסתפק במצוות מעשיות של הכחדה וביעור הרע, אלא יש גם עניין לעשות ''פעולה רוחנית'' כדי ''להוציא את הנושא מעל סדר היום'' ע''י כך שקוראים ומכנים את הנושא בדימויים שליליים וכינויי גנאי.
מתוך "השלילי והרע'' ניתן ללמוד גם את ההופכי שלו לדברים ''חיוביים וטובים''. דברים טובים כמו חברים טובים, שכנים טובים וסביבה חיובית וטובה, יש לאמץ אל ליבנו בכל הכוח והעוצמה. יש ''לחבק'' ולקרב את הדברים הטובים הנ''ל, יש ''להשקיע'' בבניית יחסים טובים, ויש גם לקרוא ולכנות קשרים אלו ב''כינויים טובים וחמים'', כך שלא תהיה שום מחשבה, לא לנו ולא לחברים, להפסיק ולשבש קשר חיובי וטוב שכזה.


המאמר לע''נ  אבי מורי: ר' שמואל ב''ר יוסף, אמי מורתי: שולמית ב''ר יעקב, וחמי: ר' משה ב''ר ישראל פישל ז''ל
תגובות תתקבלנה בברכה ל: [email protected]